ביום שישי ה 20.10.2017 התקיים גילוי מצבה של רחל וינברג ז"ל
דברי בעלה של רחל וינברג ז"ל, מר שלמה וינברג:
חברות וחברים יקרים,
אני מבקש קודם כל להודות לכם שבאתם לחלוק אתנו את הזיכרונות שמלווים אותנו מרחל.
בקשנו לציין זאת, בדרך האיפוק והאיזון שהיו כה אופייניים לרחל.
אני רוצה להסביר את עיצוב המצבה ששחר, עמית ואנוכי, יצרנו לרחל ביחד עם רוני קורש שבנה אותה. אף שהרעיון והכיתוב בא באחת, כאילו ידענו מה רחל היתה מעצבת לעצמה, השקענו בה מחשבה רבה. בקשנו להקים יד ושם לרחל, שישקף את דמותה ויהיה עדות לילדה, נערה, אישה שהייתה.
המצבה בנויה משני יסודות : אבן גלילית שתחתיתה סלע טבעי וראשה מעובד מעשה ידי אדם. היסוד השני הוא הזכוכית השקופה, דרכה רואים את שריגי האבן, ועליה חקוקים הדברים שכתבנו לרחל.
וכך כתבנו לרחל:
"רחל ויינברג- לב משפחתנו
מחנכת ומנהלת בדרך אהבה ואמת
בת מרסל ורפאל קורקוס
2.3.1959 – 1.9.2017
לא חלק משיר כי היית השיר כולו
לא חלק מסיפור כי היית הרומן עצמו"
שני יסודות אלו מרכיבים מאוד מבחינתנו את רחל, שורשיות האבן ושקיפות הזכוכית. שני יסודות אלה, בעיקר האחרון שבהם היה גם חלק מביתנו. כאשר תביטו על המצבה תוכלו אולי לדמיין את רחל בתוך רוח ומים, בתוך אור וצל. דבר זה יוצר תעתוע של השתקפות האותיות בין הזכוכית לאבן. מצבה זאת תהיה מקדש מעט לרחל.
רחל אהובה,
50 ימים חלפו מאז שנת הנצח שלך. אני מביט על תמונתך, במחשב, בנייד ובכל התמונות את ניבטת מולי, מחייכת, מלאת אופטימיות. אני מביט עליך ומדבר אתך, שואל ומתייעץ ועוסק בעיקר בימים הטובים שהיו לנו ביחד בשלושים וארבע השנים האחרונות. בשבועות האחרונים היית מלא ביחד עם שחר ועמית ביצירת יד לזכרך ובטקס זה. בכל פעם, חשבתי לעצמי מה היית מוסיפה, משנה, מאשרת. בקשנו ליצור טקס המכבד אותך ואת הזיכרון שבקשנו ליצור בטקס זה. יצקנו לתוכו תוכן שהלם את חייך, שירה, מילים ומעשים.
ב 50 הימים שחלפו קבלתי מאות מכתבים, הודעות טקסט, שיחות טלפון ובכולם עלה דבר אחד: כמה את חסרה לכולם. כמה את חסרה לי. כי אין בחיוך והמבט המאיר שלך בתמונות כדי למלא את בור הריקנות שנפער בי. אני פוסע בביתנו ומחכה לעת ערב שתפתח הדלת ותכנסי לאחר יום העבודה ותמלאי את החלל באור. כך, ערב ערב, והבית נותר חשוך.
רחל אהובה, פרשי עלינו כנפי אהבה, ומלאי את העולם שנותרנו בו בחסד ורחמים. אנו כאן זקוקים לו מאוד.
בחודש האחרון מצאתי את הכוחות להתחיל לכתוב לך כמו בעבר. אינני יודע מדוע, אך הזכרון הראשון שעלה בתוכי היה דימוי החוף והחול. יתכן משום שאהבת מאוד את הים ובשנתיים האחרונות נמנע ממך להגיע לשם.
אני מבקש לסיים בשיר זה שהוא חלק משלושה שירים והוא נקרא זיכרון 1:
מָה אֲנִי זוֹכֵר?
קַו אַחֵד שֶׁל חוֹף
מֵרָאשִׁי וְעַד הֶהָרִים שֶׁבִּי
שֵׁם נָגַעְתָּ בִּי, כְּשֶׁמֶשׁ הַחוֹרֶכֶת
חוֹל.
בְּעֵת צָהֳרַיִם, וּשְׁנֵינוּ הַיְנוּ צֵל לְאַחֵר
עַל קַו מִי הַדְּיוּנָה
הנודדת.
הַאִם הִרְגַּשְׁתִּי בְּבֵרוּר אֶת קַו הֵצֵל
שֶׁלְּךָ עֲלִי?
כָּךְ צֵל פָּרַע צֵל וְהָפַכְנוּ לְכֶתֶם אַחֵד
עַל גַּרְגְּרֵי הָרוּחַ.
הַאִם הָפַכְנוּ לַחוֹף,
עָלָיו הָלַכְנוּ
כֶּתֶם בַּכֶּתֶם,
אוֹ
רַק מְאֻשָּׁרִים הַיְנוּ שֶׁהַחוֹל
הוֹתִיר לָנוּ לִהְיוֹת כֶּתֶם עָלָיו.
כָּךְ פָּסַעְנוּ, בְּכָל עָקְבָה נִטְבַּע כֶּתֶם,
וְהָרוּחַ טִשְׁטְשָׁה.
אֲנַחְנוּ הִמְשַׁכְנוּ, שְׁבִיל כְּתָמִים עָלָה בְּחוֹל,
וְהָרוּחַ זָכְרָה.
דברי ההספד שנאמרו ביום הלוויה, על ידי בעלה של רחל, מר שלמה וינברג – 1.9.2017
רחל אהובתי,
אלה ימים אחרונים. זה משפט שסובב בתוכי, ימים אחרונים.
רחל שלי,
אומרים שהלוויה צריכה להיות מכובדת, ואני רוצה, הלוויה כעוסה, כואבת, אכזרית. אני רוצה עכשיו, יקירתי, שהשמים יחתכו לשניים ויאספו אותי אל תוכם יחד אתך.
לפני חודש וחצי, התחלנו לדבר על המוות. זה החל לחלחל לשיחותינו כמו האוויר שחיבר ביננו. עד אז במשך שנתיים, מאז שגילו את מחלתך דיברנו על החיים. על האופן שבו נמשיך להתבגר ביחד. זה היה נראה טבעי, כמו זריחת השמש בבוקר. לא ראיתי שום אפשרות אחרת. את תמיד אמרתי שסרטן זה משהו שדומה למיגרנה, בא עם כאב רב, משתק, אבל עם כדור מתאים זה עובר. כך התנהלנו במהלך השנתיים וקצת האחרונות. חיפשנו איזה כדור ירגיע את כאבך.
גיבורה שלי, זה היה מסע מרתק, מתעתע ואכזרי. למרות השביל הצר והמצוקים הגבוהים, לא פחדת לרגע, לא חששת מדבר. רצנו מרופא לרופא, כדי למצוא מזור ובכל פעם שהתוצאות לא בישרו טובות, לא התייאשת. לא נורא, אמרתי לי בלילות, מחר יהיה יום יפה יותר ונמצא את מה שירפא אותי. וככל שהסרטן כירסם בגופך כך הפכת לאצילית יותר. ליפה יותר.
במהלך השנתיים האלה, לא ויתרת לעצמך לרגע, המשכת לנהל את בי"ס חוגים ללא כל התחשבות במצבך הגופני. היו לא מעט פעמים שהגעת לחוגים עם בקבוק הכימו מתחת לשמלה, כדי שלא יראו את חולשתך ויפגעו בפרטיות המוקדשת שלך.
רחל שלי, במהלך שלושים וארבע שנות חיינו המשותפים, בנינו יצירת מופת קטנה, שהיו בה פגמים, אך היתה בה גם סוג של שלמות. חיפה, נוף העמק, בלגיה, טבעון אלה הם התחנות של חיינו. בכל תחנה העלנו מטען חדש ואחר. הולדנו את שחר ועמית, שעומדים כאן לצדי ואת כמוני יכולה להיות גאה ביופי הרב שיש בהם. הם שמרו עלינו בחבוק אוהב חם. בכל תחנה באו גם חברים שהם שותפי דרך ובוכים עליך כפי שאני בוכה. פעם כתבתי לך באחד השיריים, "איך את רוצה שאוהב אותך, כמו גבר תועה או אישה יודעת"… ועדין לאחר על השנים האלה, למרות שאהבנו, תמיד חיפשתי אצלך אהבה מנחמת.
יקרה שלי, את היית אשת חינוך בכל רמ"ח איבריך, ממורה בקרית חיים ועד ניהול בית ספר בסמ"ת ובית ספר חוגים שבו התחלת כמורה כאשר שבנו מבלגיה. ראי אהובתי, כמה מנהלים, מורים ותלמידים עומדים במקום הקסום הזה למרגלות עמק יזרעאל ומלווים אותך בדרכך האחרונה.
הם כולם זוכרים מורשת החינוך הכבירה שהשארת אחריך. בעיקר היית גאה אני יודע בתלמידיך שדאגת להם כאילו היו ילדיך הפרטיים. הם כאן, האמיני לי יקירה, הם כולם כאן.
תודה לכל מי שליווה אותנו, תודה לצוות הרפואי ובעיקר לד"ר כרמלי, נעמי גבאי ומלכה מצבר. אתם מלאכים בלבן.
לפני חודש וקצת, כאשר חזרנו מיוון, התחלת להרגיש רע, בנסיעות האינסופיות לרמב"ם, אמרת לי "די שלמה, אין לי יותר כוחות" , " שחרר אותי". ולא יכולתי. איך אפשר לשחרר אדם כמוך? ואט אט היה ברור שאנו ברכבת הרים משוחררת ברגים. באופן מושכל אמרת וכתבת זאת. ידעת בדיוק מה רוצה, ואנחנו השתדלנו לכבד זאת.
לכן מנחמים יקירים , רחל נשארה בהוספיס בית, במקום שהיא הכי אהבה, מוקפת בשחר, עמית, בהוריה אחיותיה ואחיה, שאר בני המשפחה וחברים. היום לפנות בבוקר, בין חשכה לאור, בתוך שינה עמוקה רחל נפרדה מאיתנו.
רחל שלי, שבר גדול בא על חיינו, אבל בדברים שכתבת לנו, נפרדת מכל אחד מאיתנו. הגזע נכרת, אבל אנחנו הענפים והעלים נמשיך לחיות. אני מבטיח לך שכל מה שביקשת עבור שחר ועמית, אהיה עבורם כעת גם אמא וגם אבא. אין דרך אחרת.
פעם בשיר שהקדשתי לך "החומרים שמהם עשויה האהבה כתבתי כך:
"החומרים שמהם עשויה האהבה
שברירים כמו המים ששתינו יחד מאותו בקבוק פלסטיק בטיול
בוקר ראשון .
חובקת מולקולת מחנק מולקולת חמצן ויחד יוצרים את
קיר הים הגדול שעמד בתוך פינו היבש. קפוא לרגע, שנייה לפני שגלי המבוכה
נשברים על חוף תשוקותינו.
נוחי בשלום, אהבת חיי, נוחי כמו הים לאחר הסערה.
לא ניתן להגיב