נועם היה בחור תמיר וחסון. לכאורה, גבר נאה ובעל בטחון עצמי.
הוא עבד כמנהל בחברה מוכרת, היה מקצועי, חרוץ ומוערך, תמיד ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר.
אך היה דבר אחד שכמעט איש לא ידע.
נועם סבל מפחד קהל.
בכל פעם שנדרש להציג מצגת או לדבר בפני קבוצת עובדים, ליבו החל לפעום בחוזקה, כפות ידיו הזיעו וגרונו התייבש. לעיתים היה דוחה ישיבות, ולעיתים ביקש מאחד העובדים להציג במקומו בתירוץ כזה או אחר.
באחד מימי שני התכנס צוות ההנהלה לישיבה חשובה.
נועם היה אמור להציג מצגת שעליה עבד במשך שבועות.
הוא הגיע באיחור, לא בגלל פקקים, אלא משום שישב דקות ארוכות ברכב וניסה לאזור אומץ להיכנס. כאשר פתח את דלת חדר הישיבות, כל המבטים הופנו אליו. הוא חיבר את המחשב למקרן, נשם עמוק וניסה להסתיר את הלחץ.
לפתע נשמע קולו של המנכ"ל: "נועם לפני שאתה מתחיל… אני רק מבקש שבסוף…"
נועם קטע אותו.
"מה… מה רצית שאעשה בסוף?"
המנכ"ל הביט בו לרגע ואמר: "תתחיל. בסוף אגיד לך."
די היה במשפט הזה, כדי להציף את נועם במחשבות.
"מדוע הוא לא אומר עכשיו, אולי גילה טעות במצגת או שמא עומד לומר לי שאיני מתאים לתפקיד."
"אני חייב להתחיל… " מלמל לעצמו.
הוא ניסה לפתוח בדבריו, אחז במיקרופון וידיו רעדו.
"בוקר טוב לכולם…"
קולו לא נשמע.
הרחש בחדר הלך וגבר.
עובדים אחדים המשיכו לשוחח ביניהם, אחרים עיינו בטלפונים.
נועם עמד במקומו, קפוא.
כמנהל, היה מצופה ממנו לבקש שקט, אך המילים סירבו לצאת מפיו.
באותו רגע קם המנכ"ל ממקומו, ניגש למרכז החדר ואמר בקול סמכותי: "אני מבקש שקט, אינכם רואים שנועם עומד להתחיל? "מה קורה פה? אני מבקש לכבות טלפונים!
ברגע אחד השתרר שקט מוחלט. אך דווקא השקט הזה היה קשה יותר עבור נועם.
כל העיניים הופנו אליו. ליבו הלם בעוצמה, ידיו רעדו, וגרונו התייבש.
נדמה היה לו שכל מי שיושב בחדר מבחין בפחד שלו.
המנכ"ל התקרב אליו, התכופף קלות ולחש דבר מה באוזנו.
נועם נשם עמוק, עצם עיניו לשבריר שנייה והחליט להתחיל.
מעניין מה לחש לו המנכ"ל?
לחש ירון, מהנהלת החשבונות, אל ליטל שישבה לצידו.
"כן, מעניין. משום מה הוא מתמהמה…"
אני חייב לעשות זאת … מלמל נועם לעצמו.
בתחילה קולו רעד, גמגם פה ושם, ניסה לחפש את המילים הנכונות וחש שהלב עומד לפרוץ מבית החזה.
אך ככל שהמשיך לדבר, משהו השתנה.
הפחד עדיין היה שם, אך הוא לא ניהל אותו.
נועם הציג את המצגת באופן ברור וקולח.
העובדים הקשיבו בריכוז,
ןלבסוף הגיע שלב השאלות והדיון.
ושוב החשש עלה,
"איך אשיב להם?"
נועם מלמל לעצמו: "אתה יכול להשיב, התרכז היטב בשאלות…
הוא השיב לכל השאלות, התפתח דיון מקצועי
ומחיאות הכפיים לא איחרו להגיע.
כאשר יצא מחדר הישיבות, חייך לעצמו. בדרך אל הרכב חשב על כל אותם רגעים שכמעט ויתר.
"כמה פחדתי." אמר לעצמו בשקט. "אני שמח שלא נתתי לפחד להחליט במקומי."
רגע לפני שהתניע את הרכב, נזכר במשפט שלחש לו המנכל: "גם אני פחדתי בפעם הראשונה." נועם חייך.
לפתע הבין שמעולם לא היה היחיד שפחד, ההבדל בינו לבין אחרים לא היה בכך שהם חסרי פחד, אלא בכך שהם בחרו לא לתת לפחד לנהל אותם.
בדרך הביתה חשב על כל ההזדמנויות שמהן ברח במשך השנים. כמה ישיבות דחה ואיך נתן לאחרים לדבר במקומו.
הפחד לא נעלם באותו יום, אך הוא איבד את הכוח לנהל את חייו.
אולי זהו סודו של האומץ. לא להפסיק לפחד, אלא להמשיך לצעוד גם כאשר הפחד הולך לצידך.
הסיפור של נועם אינו עוסק רק בפחד קהל, הוא עוסק ברבים מאיתנו, בכל חלום שוויתרנו עליו, בכל שיחה שדחינו, או הזדמנות שלא ניצלנו רק משום שפחדנו להיכשל.
ומכאן נשאלת השאלה – האם הפחד הוא באמת האויב שלנו, או שדווקא הוא זה שמוביל אותנו אל המקומות שבהם אנחנו גדלים?