בלה מהקומה החמישית התגוררה שנים בבניין רב קומות במרכז העיר. היא הייתה יוצאת מוקדם לעבודה ושבה מאוחר בלילות, כך שכמעט לא הכירה את הדיירים שסביבה. לעיתים הייתה חולפת לידם בלובי, מחליפה חיוך מנומס וממשיכה בדרכה.
אמש חזרה מותשת במיוחד, השעה הייתה מעט לפני חצות. המעלית התקלקלה והיא נאלצה לעלות את כל חמש הקומות ברגל. ביד אחת אחזה בתיק הכבד ובשנייה חיפשה את מפתחות הדירה.
כאשר נכנסה סוף סוף לביתה, הניחה את התיק על השולחן ונאנחה מעייפות.
לפתע קפאה, ענייה הבחינו כי המעטפה אינה מבצבצת מתיקה, ליבה החל לפעום במהירות, בתוך המעטפה היה סכום כסף גדול – שבעים ושלושה אלף שקלים. כסף שהייתה אמורה להפקיד בבנק למחרת בבוקר.
בלה הפכה את התיק שוב ושוב, חיפשה בכל מקום אפשרי בבית. המעטפה לא נמצאה.
היא נזכרה שכאשר נכנסה לבניין, הבחינה כי המעטפה בתיקה.
כנראה המעטפה נפלה כאשר שלפה את המפתחות בלובי, ובלי לחשוב פעמים ירדה בריצה במדרגות. קומה אחר קומה.
עיניה סורקות את הרצפה בבהלה. היא בדקה ליד תיבות הדואר, מתחת לספסל הכניסה ואפילו מחוץ לבניין. המעטפה נעלמה.
כאשר שבה לביתה, נשענה על הקיר חסרת אונים.
"מאין אשיג סכום כזה?" לחשה לעצמה.
לרגע חבטה בכעס על השולחן.
"אני לא מאמינה … איך זה נעלם לי?"
לאחר דקות ארוכות החליטה לעשות מעשה. היא לקחה דף גדול וטוש שחור עבה וכתבה:
"מי שמצא מעטפה חומה גדולה, אשמח עם יחזיר לי. אפצה בסכום נאה."
למטה הוסיפה את מספר הדירה שלה. בחצות הלילה ירדה שוב ללובי ותלתה את השלט ליד תיבות הדואר. למחרת בבוקר כל הבניין כבר דיבר על דבר אחד. המעטפה החומה.
אף על פי שכמעט איש לא הכיר באמת את הדיירת מהקומה החמישית, פתאום כולם רצו לראות אותה, לשוחח עימה ולשאול שאלות.
"מצאו משהו?"
"כמה כסף היה שם?"
"איך בכלל מסתובבים עם סכום כזה."
אפילו דיירים שמעולם לא החליפו איתה מילה, עצרו אותה במסדרון.
במשך כל אותו יום נשמעו נקישות על דלת ביתה.
בכל פעם ליבה של בלה קפץ בתקווה. היא מיהרה לפתוח את הדלת, בטוחה שסוף סוף המעטפה נמצאה.
אבל פעם אחר פעם גילתה שזו רק סקרנותם של הדיירים.
אחד ביקש לשמוע: " מה בדיוק קרה?"
אחרת ניסתה לנחש: "מי לקח את המעטפה?"
בלה הבינה לאט לאט דבר מוזר. הכסף אומנם נעלם אבל לפתע – היא עצמה הפכה למעניינת.
בלילה השלישי נשמעה נקישה בדלת. בלה פתחה במהירות. מול הדלת לא עמד איש. רק המעטפה החומה , מונחת על שטיח הכניסה שלה. ידיה רעדו כאשר הרימה אותה. היא מיהרה לפתוח את המעטפה, כל הכסף היה שם.
למחרת בבוקר, כאשר יצאה לעבודה, הבחינה בעידו מהקומה הראשונה, נכנס ללובי עם תיק הרופאים שלו.
לרגע נעצר והביט בה.
"אתה… מצאת את המעטפה?" שאלה בקול מהוסס.
עידו חייך קלות.
"כן, חזרתי ממשמרת לילה בבית החולים וראתי אותה ליד הכניסה של הבניין."
בלה הביטה בו בשקט. לפני שנתיים ערך עידו מסיבת גיוס לבנו בביתו. עוד לפני המסיבה תלה בלוח המודעות פתק מנומס: "שכנים יקרים, מתנצל מראש על רעש הערב."
אבל בלה שהייתה מותשת אחרי יום עבודה ארוך, לא הצליחה להרדם. בסביבות חצות ירדה בזעם לקומה הראשונה, פתחה את הדלת מול כל האורחים ואמרה בקול רם:
"אנשים כמוך אינם שפויים, אינך יכול לערוך מסיבה מבלי להתחשב באחרים."
המוזיקה השתתקה מיד. עידו רק הנהן בשקט, החל לקפל את השולחנות ולכבות את הרמקולים.
לפני שסגר את הדלת, אמר לה: "אני מצטער.
זו הייתה מסיבת גיוס לבן שלי, אני מקווה שיום אחד אצליח לפצות אותך על חוסר השינה שגרמתי לך."
מאז כמעט שלא החליפו מילה.
כעת, בלובי, עידו הביט בה ואמר בשקט:
" כל אבדה צריכה לשוב לבעליה. "אני יודע איזו תחושה זו לאבד משהו יקר.
ולא אעשה לאחרים מה שלא הייתי רוצה שיעשו לי."
בלה שתקה רגע ואז שאלה בזהירות:
"ואילו היית יודע שמדובר בסכום כסף גדול, בכנות… מה היית עושה?"
עידו חייך חיוך קטן.
"האמת , הייתי סקרן. "
בלה הרימה איליו מבט.
"פתחתי את המעטפה , ראתי את הכסף… ולאחר מכן הדבקתי בחזרה.
ליבה של בלה צנח לרגע, אך עידו המשיך בשקט.
"הכסף לא היה שלי, לכן הוא צריך לחזור אלייך."
בלה הביטה בו בפליאה.
לראשונה מזה שנים ראתה אותו אחרת. לא כהשכן מהרעש ולא כאותו אדם שכעסה עליו מול כולם, פשוט אדם הגון.
היא חייכה חיוך קטן ואמרה:
"אני מבקשת סליחה על אותו ערב , אמרתי לך דברים איומים."
עידו שתק .
בלה השפילה מבט והוסיפה בקול רך:
"כעת אני מבינה… שתוך מספר דקות אפשר לשפוט אדם.
אך לפעמים נדרשות שנים כדי להבין באמת מי עומד מולך.