ענבל עבדה באחד המשרדים החשובים בעיר, היא הייתה עובדת מסורה, כזו שהגיעה מוקדם, נשארה מאוחר ועשתה כל שביכולתה כדי לעמוד בציפיות המנהלת.
אלא שנראה היה שכל אשר ביצעה בעבודתה לא היה מספיק.
בחלק מהמקרים העבודה לא הייתה מדויקת, ובאחרים חסר פרט קטן.לעיתים היה נדמה לענבל שגם כאשר עשתה הכל נכון, המנהלת עדיין בחרה להעיר לה.בשבוע שעבר במהלך ישיבת צוות, שכחה להביא את הדו"ח המסכם. זו הייתה שכחה חד – פעמית.
אך המנהלת התפרצה בזעם לעיני כל העובדים: " מה קורה לך ענבל, איך את חושבת שאני יכולה לקיים את הפגישה בלי הדו"ח ?"
"חוצפנית שכמותך!"
לרגע השתרר שקט במשרד, כל המבטים הופנו אל ענבל.
איש לא העז לומר מילה.
ענבל עמדה קפואה במקומה. היא לא השיבה, והתאפקה לא לבכות. אך משהו בתוכה נסדק.
בדרך הביתה היא חזרה שוב ושוב לאותו רגע: למילים, למבטים ולתחושת ההשפלה.
ובין כל התחושות עלתה מחשבה חדשה. מחשבה שלא הכירה בעצמה קודם.
היא רצתה להשיב לה כגמולה, אך התחבטה כיצד לעשות זאת.
כל רצונה היה שהמנהלת תחוש, ולו לרגע אחד בלבד, את הכאב שהיא עצמה חוותה.
ביום שני בבוקר צלצל הטלפון במשרד.
המנהלת הודיעה כי בשל בעיה אישית היא לא תגיע לעבודה במשך שבוע.
כעבור זמן קצר העבירה אחת העובדות מסר לענבל:
"המנהלת ביקשה שאת תחליפי אותה. את מכירה היטב את לוח הזמנים, הפגישות והתוכניות."
ענבל שתקה.
לאחר מכן, חייכה לעצמה חיוך קטן.
"זה הרגע לנקום בה, אולי עכשיו היא תבין איך הרגשתי."
המחשבה חדרה אליה במהירות מפתיעה.
היא החלה לחפש תירוצים: אולי תטען שאינה חשה בטוב, אולי תספר שהיא חייבת לנסוע , אולי פשוט תסרב.
הרי אחרי כל מה שעברה , מדוע היא אמורה לסייע לה?
המחשבות התרוצצו בראשה, עד אשר חשה כאב ראש, ועדיין לא הצליחה להחליט, אך מיד קרה דבר מוזר.
ככל שחשבה יותר על הנקמה, כך חשה רע יותר.
היא גילתה שהיא נאבקת במנהלת, אך יותר מכל – נאבקת בעצמה.
בזמן שהמנהלת הייתה רחוקה מהמשרד, ענבל נשארה כלואה בתוך רגש ההשפלה.
המילים הישנות המשיכו להדהד, הכעס המשיך לבעור, והנקמה שהבטיחה לה תחושת ניצחון, רק המשיכה להזין את הפצע.
היא החלה לתהות:
למי בדיוק מועילה הנקמה?
האם היא באמת מפיגה את העלבון?
האם היא משיבה את הכבוד שנפגע?
או שהיא גורמת, לחיות שוב ושוב את אותו רגע שכבר חלף.
יצר הנקמה מלווה את האדם שנים רבות.
כאשר פוגעים בנו, משהו בתוכנו מבקש צדק. לעיתים מתעורר בנו רצון שהאדם שפגע בנו, יחוש את אותה המצוקה שהוא גרם לנו.
קשה להשלים עם העובדה שהפוגע ממשיך בשגרת חייו, בעוד אנו עדיין מתמודדים עם כאב.
אך יש שאלה שרבים מאיתנו אינם שואלים :
מה קורה אם האדם שפגע בנו, כלל אינו עסוק בנו?
בעוד אנחנו ממשיכים לשאת אותו איתנו יום אחר יום.
מי באמת משלם את המחיר – הפוגע, או הנפגע שממשיך לאחוז בפגיעה בחוזקה?
אולי זו הסיבה שסליחה אינה מתנה שאנחנו מעניקים לאחר.
אולי היא מתנה שאנחנו מעניקים לעצמינו.
לא מפני שהכאב חלף.
אלא משום שבשלב מסוים אנחנו מבינים שאיננו רוצים להמשיך להיות אסירים של אותו רגע.
האם ענבל החליטה להחליף את המנהלת?
האם בחרה לסרב?
האם סלחה?
אולי…
ואולי לא.
אבל באותו יום היא הבינה דבר אחד:
לפעמים הנקמה אינה משחררת אותנו, אלא נועלת אותנו בתוך כאב.
והשאלה הנותרת פתוחה – היא:
כאשר מישהו פוגע בנו, מה באמת קשה יותר, לחפש נקמה, או לשחרר אותה?
לא, זוהי חוצפה מאין דוגמתה! מדוע המנהלת העלובה צועקת על ענבל? מדוע בצילום אני רואה שמיכל מורידה את ראשה ונותנת למנהלת לצעוק עליה מי היא חושבת את עצמה בכלל! ומדוע שותקים העובדים היורמים ולא מגינים על חברתנו מיכל?
פנינה , למזלה של המנהלת הזו לא נכחתי בפגישה זו אחרת הייתי מחזיר למנהלת העלובה הזו צעקות ומרעיד את בנין רב הקומות ואת האצבע המאיימת שהיא מניפה לעבר חברתי יפעת היא היתה מצטערת שהניפה מרוב שהייתי מגדף אותה.
נא לציין בקורס שאין להתבזות בשום עבודה ובשום מחיר ושכר.