בזמן שבעלה שירת במילואים כמעט 300 ימים, כרמית שמיר, עובדת סוציאלית וראש צוות במרכזי הילד של כללית במחוז חיפה וגליל מערבי, המשיכה לנהל בית עם חמישה ילדים וללוות מדי יום ילדים והורים הזקוקים לתמיכה. בין הכנת סנדוויצ'ים בבוקר לבין טיפול רגשי מורכב במרפאה, היא מתארת תחושת שליחות שמחזיקה אותה גם ברגעים הקשים ביותר.
לרגל יום העובדים והעובדות הסוציאליים המצוין ב- 17 במרס, אנו מביאים לכם את סיפורה של כרמית, המשקף מציאות מוכרת עבור עובדים סוציאליים רבים, המאזנים בין מחויבות מקצועית גבוהה לבין אתגרי החיים האישיים. עבור רבים מהם מדובר במקצוע המשלב עבודה רגשית עמוקה עם התמודדות יומיומית ומצוקות של מטופלים ומשפחות.
"בבוקר אני אמא, בעבודה אני עוגן": החיים הכפולים של עובדת סוציאלית בזמן מלחמה
המעברים החדים בין הבית למרפאה הפכו לשגרה.
"בבוקר אני אמא שמרגיעה ילד שקשה לו. בעבודה אני עובדת סוציאלית שמקשיבה לאחרים ומנסה לחזק אותם," היא מספרת.
המשפט הזה, כמעט יומיומי, מסתיר מאחוריו עומס רגשי עצום. יש לילות שבהם הבית סוף סוף שקט, ורק אז, כשהכול נרגע, עולים כל הפחדים שהודחקו במהלך היום.
"דווקא כשאף אחד לא מבקש כלום, מגיע כל מה שהצלחתי להדחיק. אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה משמעות יש לעבודה שלי."
הכוח שמחזיק אותה: ילדים, צוות, ושליחות שלא מרפה
למרות הקושי, כרמית מוצאת את מקורות הכוח שלה במקומות הכי טבעיים: הילדים שלה, המשפחה, והצוות במרפאה.
"במרכז אנחנו עובדים כגוף אחד. כשאני נופלת, הם מחזיקים. כשמישהו אחר מתקשה, אני שם בשבילו." העבודה עם הילדים וההורים מעניקה לה תחושת משמעות עמוקה, כמעט מרפאת: "להיות שם בשביל אחרים, גם כשאני בעצמי בתוך הסיפור, זה מה שנותן לי כוח להמשיך."
מה היא לומדת מהילדים ומה היא מבקשת להזכיר להורים
כמי שמלווה משפחות ברגעים הפגיעים ביותר, כרמית מדגישה שני עקרונות פשוטים אך קריטיים:
- יציבות — גם כשהעולם רועד "ילדים צריכים מסגרת. גם בתקופות הכי מורכבות, שגרה בסיסית נותנת להם ביטחון."
- לדבר — אבל בגובה העיניים "לא צריך להסתיר מהם את המציאות. כן צריך להתאים את ההסבר לגיל, ולהקשיב באמת. לפעמים זה כל מה שילד צריך."
יותר ממקצוע: לב פועם בתוך מערכת הבריאות
סיפורה של כרמית הוא לא רק סיפור אישי, הוא מראה גדולה לעולמם של עובדים ועובדות סוציאליים רבים. אנשים שנמצאים בחזית הרגשית של מערכת הבריאות, פוגשים ילדים והורים ברגעים שבהם הם הכי זקוקים למישהו שיישב לידם, יקשיב, ויגיד: אתם לא לבד.
גם כשהחיים האישיים שלהם סוערים, גם כשהלב שלהם בבית, הם ממשיכים להיות שם עבור אחרים.
בדיוק ברגע שבו מישהו צריך יד מושטת.