הייתי ילדה רגשנית עם דמיון מפותח ורודפת צדק. בכול סיפור דמיוני או בובה, הפכתי רוח האנשה…
לפני ט"ו בשבט, חג האילנות. אמונה הגננת סיפרה לנו שכל עצי הגן כבר לבשו ירוק… עליזים ושמחים ומחכים לפרחים… רק השקדייה שבחצר, עומדת עדיין ערומה, בלי עלים ובלי פרחים…
ליבי התכווץ מרחמים על השקדייה המסכנה. מחוסר הצדק שעושים לה… ושהיא עומדת בוכייה…וגם אני בכיתי …אז הילדים צחקו וקראו לי יהודית הבכיינית…
אבל, כדי להרגיע אותנו… אמונה הוסיפה וסיפרה: "בלילה יבוא מלאך לבן כנפיים ויישק לשקדייה בכל ענפיה… ובכול מקום ששפתיו של המלאך תיגענה, יפרח פרח ורוד להפליא.
וכך השקדייה תהיה הראשונה שיהיו לה פרחים יפים לפני כול העצים האחרים"…
נרגעתי אבל לא לגמרי… כאמור: הדמיון שלי היה מפותח והאמנתי לכל מילה שאמונה הגננת אומרת.
חושך, כולם הלכו לישון. אני לא יכולתי להירדם… כל הלילה חשבתי על עץ השקדייה שבחצר גן הילדים.
אבי שהשכים קום כדי ללכת לעבודה, ראה אותי יושבת במטה ובוכה,
מה קרה? הוא שאל. למה את בוכה?… הוא העיר את אימי, ואי אפשר היה להרגיע אותי… כולם דאגו ואני המשכתי לבכות. אני רוצה ללכת לגן… אני רוצה ללכת לגן אמרתי… אבל הגן עדיין סגור מה קרה?… בבוקר תלכי לגן.
לא עכשיו… עכשיו אני רוצה… מהר… אני רוצה לראות את המלאך…"איזה מלאך, מה מלאך"?… המלאך של השקדייה…"עכשיו המלאך כבר איננו"…
ואני התעקשתי, לא עוד חושך… הוא עוד לא גמר לנשק את כל הענפים… אני רוצה לראות אותו. ולהגיד לו… להגיד לו מה? שהשקדייה בוכה ועצובה [תמיד הייתי עקשנית ודעתנית].
אחרי בכי ושכנועים רבים נשארתי כמובן בבית.
בבוקר צעדתי עם אחי מוישהל'ה מהר לגן… היינו הראשונים. ניסיתי להסביר לו בדרך מדוע עלינו להזדרז, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו…
כל הדרך משכתי אותו ביד שיזדרז… הגענו לגן ורצנו לעץ השקדייה… לאכזבתי פרחי השקדייה עדיין לא הנצו… אבל לשמחתי לא היה גבול, כאשר גיליתי שפרח אחד בכול זאת הקדים והנץ.
כל מי שהגיע לגן קראתי לו לבוא ולראות את הפלא שעשה המלאך לבן הכנפיים, בלילה… בלי שום בושה, בביטחון ובאמונה שלמה, סיפרתי לאמונה ולילדים שהמלאך באמת היה בלילה ואפילו ראינו את הפרח על אחד הענפים ששם נגעו שפתיו של המלאך…
אמונה, לא זלזלה בדמיון הפורה שהפיכה בנו… ויצאנו כולנו יחד איתה לראות את הפלא הגדול…את הפרח הבודד…
אימונה שיבחה אותי שגיליתי את הפרח… וזה רק עודד והגביר את דמיוני.
כעבור כמה ימים השקדייה הייתה עטורה כולה בפרחים. ואנו ילדי הגן שרנו ורקדנו סביבה במעגל גדול "השקדייה פורחת ושמש פז זורחת"…..
סיפור וזיכרון נהדר יהודית, אהבתי את הדמיון והכתיבה הנהדרים