במהלך טיול בפרו הרחוקה, בדרכנו לתצפית על קונדור האנדים, חלפנו בעיירה Maca. בכיכר העיירה קלטנו בזווית העין פסל חוצות ו…נשמתנו נעתקה. ממש.
Stop please, ביקשנו מנהג רכב התיירות, שלא מבין מילה באנגלית. המדריכה שלצידו הוסיפה בתקיפות – Deténgase, por favor.
עצר.
רוורס ביקשנו.
רוורס הבין.
נסע אחורה ופתח את הדלתות.
אז?
מה תפס לנו את העין, וכל כך הפתיע שלא לומר ריגש אותנו עד דמעות?
הפסל מציג אישה נושאת על גבה חייל שנפחות עינו פצועה.
וואו. הדמיון החל לטחון שעות נוספות. האם זו אם שנושאת על גבה את בנה הפצוע?
הרי מי כמונו הישראלים להבין, שכאשר חייל נפצע, נפצעת אתו גם אימו, שנשאה אותו מילדותו, ותישא מעתה בעול השיקום (וממש לא רק היא, אבל אנחנו פה עם הפסל).
שמא זו אשתו, שנושאת על גבה את הגבר אתו בחרה לקשור את חייה, ולא ידעה מה תהפוכות החיים יזמנו לה (והוא אכן קשור אליה בחבל)?
בלימודי אמנות מציעים, שלא בהכרח לחפש הסבר. האמת, טוענים, היא בעיניי המתבונן.
כלומר תתרשמו בעצמכם/ן.
התרשמנו ואז חפרנו…
ההסבר הראשון מציע, שמדובר בנשים פרואניות, שכונו ראבונה –Rabona. אלה היו בנות זוג או קרובות משפחה של חיילים, שבמאה ה־19 ליוו את הצבא. הן היו חלק ממשי מהמערך הצבאי: בזמנים שבין הקרבות טיפלו בלוגיסטיקה. בזמן חניה הקימו את האהלים, הכינו אוכל ודאגו לבני זוגן או לקרוביהן. בזמן לחימה הן העניקו עזרה ראשונה למי שנפצעו בקרב, או סייעו להם ברגעיהם האחרונים, ואף לקחו את רוביהם כדי להמשיך בלחימה. אם לא די בכך, התלוו אליהן הילדים אותם סחבו במעברי הרים, בשלג ובחציית נהרות!
הליווי הנשי, מספרים, עזר למנוע דמורליזציה ועריקה של חיילים, במיוחד בחודשים הראשונים של האימונים. צה"ל, שומע?…
רוצה לומר, הפסל מקצין בצורה סמלית את תפקידה של האישה:
לא החייל הוא שמגן, אלא האישה האינדיאנית היא זו ש"נושאת את הצבא על גבה".
אז זהו? סיימנו לחפור?
סבלנות.
יש גם הסבר שני: בפרסום של משרד התיירות של פרו, מצוין שבארבע פינות הכיכר ניצבים פסלים של דמויות מריקודי פולקלור מקומי. אחד מהם הוא סגנון ה־Wititi, שמציג כאן "ריקוד חיזור". בסוג ריקוד זה יש ערבוב בין חיזור, מאבק בין המינים, לוחמה טקסית והיפוך תפקידים.
שלב החיזור נפתח בזריקת פירות אלה על אלו (…), כשבהמשך הגברים מתקרבים ומבקשים נשיקה. הנשים יכולות להגיב בהתחמקות, בדחיפה או אפילו בסטירה, עד שהן מקבלות את החיזור.
אם כך, הייתכן שהאישה הנושאת את הגבר מעלה סצנה הומוריסטית של היפוך יחסי הכוחות? הגבר, הלבוש כלוחם, הוא זה שבסופו של דבר "מוכרע", ונישא על ידי האישה ש"חוטפת אותו"?
אכן מרגש.
לא מספיק?
הפסל מוצב בעיירה הקטנה Maca ברחוב ירושלים…
אז מה האמת?
האם יש כאן תיאור של לוחמת שמפנה בן או בעל פצוע, או שמדובר בריקוד חיזור שמסתיים בניצחון האישה?
האמת?
האמת נמצאת בעיניי המתבונן, לא ככה?