זמן רב לפני שהרב, אורי זוהר היה רב, יצאה תקנת תעבורה שכל רוכב קטנוע או לדייק כל רוכב על רכב דו-גלגלי, חייב לחבוש קסדה. מה שנראה היום ברור ומובן הייתה אז גזרה קשה שציבור הרוכבים, לא יכול היה לעמוד בה.
מה עושים עם הקסדה כשהגעת ליעד, שלא לדבר על הנטל בנשיאתה בכלל? מה קורה עם התסרוקת המתנפנפת כשהקסדה הכבדה שוטחת אותה ומדביקה לקרקפת המיוזעת? זה נכון שמשחר ההיסטוריה חיפש האדם הגנה לראשו וכל הצבאות עשו זאת כמיטב מסורת התקופה. עוד בתקופת הברונזה הופיעה קסדה מפוארת כפי שמתואר בתנ"ך בספר שמואל א' פסוק יז': "ויצא איש-הבנים ממחנות פלשתים גוליית שמו מגת. גבהו שש אמה וזרת וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש". נכון שזו לא אותה הקסדה, אך קסדה.
כמגן ראש, תפקידה של הקסדה לשמור על המשתמש מפציעה, דבר שחייב את היצרנים לחפש חומרים קשיחים וחזקים ושלא יכבידו על המוגן. הטכנולוגיה כבר פיתחה כובעי מגן לפועלי בניין, מטפסי הרים, כורי פחם, חובטי בייסבול, תיירי חלל ועוד רבים וטובים, אך הסיפור הרי דן בתקופה לפני שהרב זוהר היה רב.
יצרן כובעי מגן בחר דגם ששימש את הצבא בזימבבואה, צבע אותו בלבן ובמרכז קישט בפס שחור שאמור היה להציג יוקרה. נהגים שהזניחו את חובת החבישה חטפו דוחות ללא רחם.
אורי זוהר לפני הרב, היה הראשון שהבין שללא סטארט-אפ אין לנו קיום. בצאתו מהבית לכיוון הקטנוע החלו השכנים להזהירו לבל ישוט לדרכו ללא כיסוי מגן לראשו: "אם גוליית חבש כובע מגן לפני הקרב עם דוד גם אתה יכול", אמרו.
עם חיוך רחב על פניו הושיט את ידו לכיס האחורי במכנסיו ושלף כובע-ים של נשים. כובע מגומי ובאמצע פדחתו צייר בצבע זוהר פס שחור.
כך חודשים ארוכים נראה מסתובב בעיר ללא התלאות של נשיאת קסדה מגושמת. ממרחק של כמה מטרים לא ניתן לזהות אם הכובע הגן מחבטה בכביש או מנחיתה במי הבריכה.
את כישוריו הרבים היפנה ברצינות מרובה ללימודי תורה, בהם הוא התמיד עשרות שנים ונראה שלא נהנה מאיזה רעיון גאוני שהגה מוחו הפורה.
בשנות השישים למדתי נהיגה על אופנוע BSA 1942. בית הספר לנהיגה ברחוב נורדאו. יום לפני הטסט נהרג חבר טוב שהיה שוטר צבאי, כשהוא רכוב על אופנוע. פרשתי ללא קריירה. אמי עם דמעות בעיניה, אך בסתר ליבה הודתה לאל.