שחייה ללב-ים • כשהשכל מנמנם אסור לצאת מהבית

החוף-השקט שימש אותנו כבסיס יציאה למשחים בים, בשנת 1955. חוף רחצה סגור בקצה שובר הגלים של נמל-חיפה וליד בית-החולים רמב"ם. החלטה פתאומית, המסתמכת על רעיון מטומטם של אחד החברים וזינקנו למים קבוצה של ארבעה-חמישה שחיינים, הנראים יותר כסרדינים ללא זנב, שוחים לעומק, מבלי לתכנן מסלול ומתחילים בהקפה של לשונית המפרץ. מלב-ים מגיעים, בעזרת כוח עליון, לאחר מספר שעות לחוף בת-גלים, בתנאי שאין טובעים בדרך.

הבינה הצנועה של גיל ההתבגרות, אותתה שזו טעות הרת-גורל להיכנס לים שאינו רגוע ממילא ולבצע משחה כזה. אחד החברים, שבינתו מתעוררת רק כשהוא רואה את נערת ישראל מגיעה לחוף בלבוש מינימאלי, החל לקנטר וללעוג:
"אני שוחה את המסלול הזה פעמיים ביום. מקסימום שעת שחייה קלילה והגענו ליעד".

אף אחד לא האמין לדברים ולא ציפה להקיף את המפרץ בשחייה בת שעה. משפטים דומים שמענו בעבר מפי המומחה ונכווינו, אך מול בטחונו הרב לא העזה אף בינה שלנו להתקומם. אני בטוח שמיותר לחלוטין לגלות מיהו המומחה הימי המוביל ומנחה את המהלך. מה אנחנו מלשינים? מי שמהסס בזהותו חייב להתחיל לקרוא את מקבץ סיפורים זה מראשיתו, מהכריכה. במידה וגילית, אז שתוק!

המקנטר זינק למים כשהבעת לעג על פניו. אחד אחרי השני זינקנו בעקבותיו כדי לא לפגר במשחה. כמה תנועות ידיים והזרמים נוטלים אותנו חיש מהר למעמקים ועכשיו אנו בודדים יחד עם הדגים בים.

הגלים הקטנטנים מפריעים לשחייה. באותו הרגע לא שיערנו עד כמה נתגעגע אליהם. המים חודרים לפה ולעיניים ומקשים על ההתקדמות שקשה ממילא בגלל הזרמים שתמיד יודעים מהו יעדך והם, כמובן מטבע בריאתם, תמיד פועלים הפוך.

שעה כבר חלפה לה מזמן. כידוע קשה לנהל שיחת רעים תוך שחייה בים שנעור לבוקר עצבני. הוגה הרעיון שוחה בשקט ומשתדל לא להיתקל במבטי כעס ואימה של החברים. הכוחות כבר לא מי יודע מה והיעד עדיין אינו נראה באופק.

עם היציאה מהמפרץ לכיוון הים הפתוח מתגברים הזרמים והגלים הקטנים הולכים וגדלים. מתחילים לחוש את עוצמתו של הים וכעסו על כמה דגיגונים המבקשים לחצותו. התחלנו בהקפת ראש היבשה החודר לים ומחנה חיל-הים נגלה לעינינו.

מישהו סיפר שלא אחת באים טירונים לבסיס ומבצעים תרגולת ירי תותחים לעומק הים. המשמעות שאנו שוחים בלב ליבו של שטח אש ימי של הצבא. כל מי ששכל בקדקודו מתפלל שהיורים יצאו להפסקת עשר, או לומדים מתחת הסככה על פרוק והרכבה של מרעום ולא יתחילו להפציץ אותנו בלב-ים.

הרוח משנה כיוון. הגלים גבהו ונהיו רחבים מאד. כמה תנועות אתה בפסגה רואה הכל סביב ואז גלישה מטה בין שני גלים גדולים ומתחיל הטיפוס חזרה למעלה. למי שמדמה שביכולתו לחצות כך גלים רבים, זו ההזדמנות להבהיר לכולם:
"אל תעזו לנסות, אין טעם לבחון את סבלנותם של הגלים, הם הרבה יותר אכזריים וחזקים ממה שהם נראים".

איזה גל חצוף המכיל גֶנים שונים משאר הגלים, התרומם לפתע ממעמקים ונשא אותנו אל-על. סוג של פנטהאוז פתאומי בלב-ים. משם אפשר לרדת רק בצניחה חופשית, חזרה למעמקים. כל התהליך היה די קצר וכלל כיבוד קל של מי-ים, ללא פיצוחים, שאינם מותפלים לשתייה וכוללים כמות מופרזת של נתרן. העלייה המהירה לתצפית-נוף החלה להתקיים בתדירות הולכת וגוברת. את מי-הים אתה שותה גם אם אינך צמא ועוד כמה סיורי גובה כאלו עלולים המסיירים לאבד עניין, כיוון ובכלל חיים.

אינך זקוק ליד המסוגלת בהינף אחד לדחוק משקולת בת מאתיים קילוגרם, אלא ידיים המסוגלות לשמור על תנועה פשוטה, קלה ואחידה לכאורה, אך שתתמיד מאות ואלפי פעמים ולא תקרוס באמצע.

משברי גלים קטנים מתחילים להתנפץ בפנים עם הפנייה לדרום מערב. במקום שיעברו ל'ים רוגע עד גלי' הם בכיוון של 'רוגש' עד 'הכניסה לשוחים אסורה'.

הרגשנו כמו ילדים קטנים על קליפת אגוז. כל גל או נין של גל, מטלטל אותך כאילו אינך קיים. אתה חותר בכל כוח זרועותיך הידועות לתפארת ימינה והנין הקטן נוטל אותך שמאלה. אתה מבקש לנוע קדימה ולו בא שתתקדם אחורה. ריקוד תימני במים רוגשים יוביל אותנו לאבדון. מי יכתוב פעם על סיפורי הגבורה שלנו? מי ינציח את מעלליו של ה'פלברה' המפורסם הוגה הרעיון שהתחפש, כנראה, לדג ואינו מוציא הגה מפיו.

הייתי מוכן לשלם כמה מטבעות כדי לשוטט בין המחשבות של חברי השוחים לידי. בכל מקרה מובטח שגבנוניה של נערת היופי אינם מככבים במוחם המופצץ בהורמונים בגיל זה ובעונה זו.

הזמן חולף ואני מרגיש שתש כוחי. כל תנועת ידיים דורשת מאמץ משרירים שאינם מתפקדים כבר. אפשר ללמוד שיעור על אינרציה ולהבין כיצד הגוף בהישרדותו ממשיך בתנועות כשמיכל הדלק בגוף ריק מזמן. הזרמים ההפוכים לכיוון השחייה מקשים ומייאשים. האם מי מאיתנו חושב על כניעה? אולי לעזוב. לנטוש, לתת לזרמים לשאת את גופיף הסרדין שלנו לחופי האי קפריסין הלא רחוק. אולי מבקשים הגלים את מי מאיתנו כקורבן ואז יואילו בטובם להירגע? לא נוותר ונמשיך עד שנגיע לחוף המובטח. יתכן וזה איזה משפט מסרט מפורסם שהשתמשתי בו שלא ביודעין, רק שלא אתבע על תמלוגים.

התבוננתי בפניו של ה'אלוף'. היה נוגה ועצוב לשמוע את שתיקתו. כל תשומת ליבו מושקעת בתנועות ידיים קטנות, מגמגמות וקצביות במטרה להגיע ליעד. כל משפטי המחץ והביטחון הגדול רבצו להם מתחת למים רק פניו הבליחו מבעד לגלים. אני יודע שמי-הים אינם מתאימים לשתייה, כולנו טעמנו בעל כורחנו כמות לא מבוטלת. פניו כפנינו, עצובות ואפילו סימני פחד נכרו בהם. חוף בת-גלים נגלה מול עינינו.

מתחם הבריכה כולל חוף קטן שאורכו כחמישים מטר וגדר תיל סבוכה חודרת לתוך המים על מנת למנוע כניסת מתרחצים מהחוף הפתוח למתחם. סלעים רבים, חלקים מרוב עשב ים שדבק בם, מפוזרים באזור ומפריעים אף הם לכניסה לבריכה בלא כרטיס, או בעברית צחה להתגנב.

הגענו בשחייה מלב-ים הישר לחוף הקטן של בריכת בת-גלים. ברגליים כושלות דידינו אל משטח החול. שעה ארוכה שכבנו על החול החם, פסוקיי ידיים ורגליים מבלי יכולת לזוז. הגלים בסיומת התנפצותם מלחכים את כפות רגלינו כאומרים:
"הלו! עורו, תודו שאנו הבאנו אתכם לחוף מבטחים, לו רצינו הייתם מתפלשים בחול במקום אחר, במקום רחוק".

אין פוצה פה. הראשון שהחל לדבר, בקול לא קול, צרוד וחלש היה הרעיונאי:
"השחייה קשה, מתישה ומסוכנת, אך עשינו אותה בקלי קלות. אני מוכן ברגע זה לעשות את כל המסלול חזרה".

לא היה כוח לגחך למשמע הדברים, אך ביטחונו השופע מקרין לסובבים. אם לא הייתי שומע את המשפט הזה הייתי מודאג. סוף סוף קיבלתי את האות שחברי היקר בין החיים. אף אחד אינו מצפה שבשנה הקרובה נכנס לים ונבצע משחה כזה שנית. שלא נדבר על הפגזים שהפעם לא נורו. אך מה מובטח לפעם הבאה? אולי נגיע לסדרת ירי של חיל-הים לעבר מטרות ובטעות יחשבו שאנו צוללת סורית ישנה שהוצבה כמטרה ניידת בלב ים.

כך סיימנו את שחיית המרתון שלנו בחוף הקטן של בריכת בת-גלים. סיבוב נוכחות קצר, רישום מדויק של כל עלמות החן שהעדיפו את בריכת בת-גלים על החוף-השקט ועכשיו מגיעים לבעיה האמיתית. כיצד מגיעים חזרה לחוף השקט? כל הבגדים, הכסף והחפצים נמצאים שם והאִלתור המתוחכם ביותר שיכולנו למצוא זה ללכת רגלי ויחפים על מדרכת האספלט הרותחת.

שוב קיבלנו עידוד בצורת הבטחה שזה מהלך של דקות ולא להתרגש יתר על המידה. שוב כולם מבינים מי המומחה שמבין במסלולי זפת רותחת. ברוב ייאוש אף אחד אינו מגיב. מתחילים ללכת ומדלגים מצל צילו של צל אחד למשנהו. כל צילו של שיח או מכונית חונה שימש להרגעת הכוויה בעור בכף הרגל.

הכוויות הפיצו ריחות של צלי וכרעיים על האש ואפפו את האוויר סביבנו. אנשים שעברו לידינו חיפשו איזה גריל נייד שאולי הסתרנו מתחת לבגד-הים.

הרהור קטן חולף ונמוג מיד: "אולי כבר היה כדאי לשחות, הפעם עם הזרם, חזרה".

ידוע ידענו שגם אש תופת על המדרכה וזרמים של לבה רותחת שיצאה זה עתה מלוע הווזוב, לא תחזירינו למים.

ימים לא מעט חלפו עד שיכולנו לדרוך על כפות הרגליים החרוכות בבטחה. ואז… שוכחים הכל. זו תכונה של מוח מתבגר ומוח בכלל.

נדר זה משהו חסר ערך לחלוטין. עובדה שכל מסע מפרך כזה גרר אחריו שבועה עם שחר שזו הפעם האחרונה למבצע שטותי כזה. לא עבר זמן רב ושוב איזו רוח שטות ושוב אנחנו במים למשחה מסוכן בלב-ים, אספלט מתחפש ללבה, הצלה ממטח תותחי-חוף ימיים, נדר ושבועה חסרת ערך וחוזר חלילה.

מאז חלפו לא מעט שנים, הים נשאר כשהיה, השונית עדיין מפרידה בין שני חופי הרחצה, אך היום שום בונוס לא יחזיר אותי ללב-ים למשחה שובבות כזה, גם לא אמירת כנף, חמודה ככל שתהיה, מפיו של ה'פלברה' בכבודו ובעצמו.

ביני לביני חשבתי מה עוד צריכים הצעירים לעבור על-מנת להגיע לגיל קשיש. כמה שטויות ואתגרים מחוסרי היגיון בלתי נמנעים. סדק, נקע, קצת דם, אולי, חלילה, אפילו גבס, ולאחר שעוברים את כל האקסטרים המטורף בשלום מקבלים את התואר המפוקפק, אך הזהיר: "קשיש".

בהיותי במים הרגשתי געגוע תוך הבנה שקיים סיכוי סביר שאני נפרד. התלבטתי בין 'אבינו שבשמים' לבין 'אווה מריה'. מכיוון שאיני איש דת אלא חובב מוסיקה ונזכרתי בקאצ'יני שכתב 'אווה מריה' שהלחן נשמע כאילו שמלחין מהרקיע העליון הלחין. נעימה שקטה, חודרת ללב וגורמת לדמעה סוררת להציץ ולבדוק הלך-רוח.

ג'וליו קאצ'יני, נולד באמצע המאה השש-עשרה בתחילת תקופת הבארוק. אביו היה נגר והוא בעל כישרון מוסיקלי מיוחד במינו. גם אני בן של נגר למדתי מוסיקה ולא הצלחתי לחבר יצירה שתגרום להגחה של דמעה. קאצ'יני נפטר כשהוא זקן בא-בימים בן ששים ושבע. השאיר אחריו מורשת מוסיקה שאינה בולטת במיוחד, אך כוללת את הנעימה האלוהית של 'אווה מריה'.

הקליקו והקשיבו לזמרת הסופרן נינה סוֹלוֹֹדוֹֹבְניקוֹבָה המבצעת את היצירה ותרגישו התרוממות כאילו נישאתם על גלי הים בדרך לחוף מבטחים.