א"ש הלילה שלא אשכח לעולם | יהודית יחזקאלי- גלילי חיפה • חברת "הגנה" ופלמ"ח, דור תש"ח

מיומני 1947 – א"ש הלילה שלא אשכח לעולם אירע לי שלשום.

יצאתי עם חניכי לגבעות שמעבר למחצבה, אור הירח היה מלא, קבלתי סטן ומחסנית, ממחסן הנשק שאצל פלדינגר. עברנו את גדר הטייל ויצאנו שמחים עם ביטחון.

התרכזנו כולנו יחד סביב סלע גדול. מסביב הקיפו אותנו צמחים של שיבולת שועל וחרציות צהובות יפות. למדנו איך לצעוד זה אחר זה, כיצד ומתי להתכופף, כיצד ומתי להזדקף. לשים לב לסימני דרך מיוחדים בדרך, להקשיב לקולות, לזהות קולות וכדומה. הספקנו גם לתרגל בחוליות קטנות ושוב התאספנו סביב הסלע.

תוך כדי שיחה בה הערתי הערות וסכמנו, פתאום נשמעו מרחוק יריות. אספתי מיד את כולם ואחורה
פנה. הזדרזנו לחזור לשכונה. הלב שלי דפק במהירות.
האצתי בהם ללכת בקצב מהיר, השתדלתי שלא ירגישו שאני דואגת, לשמחתי הגענו בשלום לשכונה.
פיזרתי את כולם והלכתי להחזיר את הנשק.

…ופתאום חשכו עיניי. חסרה לי המחסנית. איזו בושה, איך אני אראה את פני, החלטתי לחזור לחפש את המחסנית. למזלי היה אור ירח. הלכתי בשביל בין הצמחים שרמסנו ברגלינו. שמא זה השביל?

מדי פעם עצרתי להקשיב ליריות. הן נשמעו מאד רחוק.

האמת שאני מאד פחדתי, הגעתי לסלע שסביבו ישבנו ולא ראיתי דבר.
בכיתי, ופתאום רגלי פגעה במחסנית שכיסו אותה הצמחים. לשמחתי לא היה גבול.
קבלתי רגלי איילה. רצתי חזרה, כשעברתי את גדר התיל נקרעו מכנסיי. הגעתי לביתו של פלדינגר, הם מאוד דאגו לי. שמעו שחזרנו ולא הבינו מדוע לא חזרתי עם הנשק.

התביישתי לספר לו. אבל סוף טוב הכול טוב. אחרי זה החלטתי שליוסקה, אני מוכרחה לספר.
אני לא יכולה לשמור את זה בבטן… ואולי יש לו עצה טובה כמו תמיד. שזה לא יקרה…