מדי שנה כאשר מגיע חודש נובמבר צמרמורת מציפה את גופי.
הזיכרונות מאותם ימים, עולים וצפים וכל זאת למה?
מפני שבמוצאי שבת של נובמבר 1947, באותה עת הייתי בתחנת האיתות, ובאופן מפתיע באותו זמן קרה האירוע שהוא אחד הימים החשובים בתולדות עם ישראל ובחיי.
על כך כתבתי ביומני האישי של אותם ימים
קטעים מיומני על מה שקרה לי בתחנת האיתות, שהייתה ממוקמת בין ארובות המלט, על אחד ממגדלי הסילו (ממגורות המלט), בכ"ט בנובמבר שנת 1947.
נשר -יום ראשון 30.11.47
ישבתי אתמול עם חברתי מלכה להתכונן למבחן באנגלית. בעוד אנו יושבות שקועות בחומר למבחן מופיע רענן ומביא לי קשר ממתניה קפלן. מתניה אחראי על תחנת האיתות.
בקשר כתוב שעליי להתייצב מיד בתחנת האיתות, מפני ששרונה חולה וצריך למלא את מקומה של שרונה.
התפוצצתי מכעס. אני בקושי משקיעה בלימודים. אני כל הזמן או בתנועה או בהגנה. אבל פקודה זו פקודה. מה לעשות?
עברתי עם מלכה ברפרוף על החומר וקבענו להיפגש שוב מחר. הייתי מאוד עייפה והלכתי בלי חשק לתחנת האיתות.
התחנה ממוקמת בחדר קטן צמוד לארובות המלט של בית החרושת. מרוב עייפות טיפסתי בידיים רועדות על סולם הברזל. מזל שלא נפלתי מהסולם.
כשהגעתי מתניה שמח מאוד ואפילו שיבח אותי. הוא אמר שהוא חייב ללכת לישיבה דחופה. ויחזור לשחרר אותי מיד אחרי הישיבה. ושדויקו שהיה אתי בקורס השתלמות בג'וערה יחליף אותו.
מתניה בקש שלא נשדר סתם לחברים בסביבה ,שידורים מיותרים מכעיסים אותו.
דויקו הגיע ושמחתי מאוד. הכנו לנו קפה ושקענו בסיפורים על בית הספר. על הבריטים האיומים וגם ריכלנו על הבנים ועל הבנות.
פתאום אני רואה שלא מפסיקים לאותת לנו. נבהלתי מההודעות שמשדרים לנו. אני לא מאמינה! משדרים על הצבעת האומות המאוחדות. דויקו ואני קפצנו בצרחה. זה אמיתי? קשה להאמין. מה קורה? התחלנו לשדר לכול הסביבה. ליגור, לכפר חסידים, לרמת יוחנן, לאושה, לנהריה. שידרנו בהתרגשות בבכי ובצחוק גם יחד. שידרנו להם שאת הארץ ששולט בה המנדט הבריטי מחלקים לשתי מדינות. למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ושירושלים תהיה שטח בינלאומי. קשה להאמין.!!!
גם אלינו שידרו מכול הכיוונים. שידרו שבכול הארץ אנשים יוצאים לרחובות. ישבנו במתח נוראי. חיכינו שמתניה יחזור סוף סוף. ..תוך כדי מתח נוראי והתרגשות פתאום מתניה חזר יחד עם אמנון להחליף אתנו. מתניה אישר את השמועות שהיו ברדיו.
דויקו ואני ירדנו במהירות מהתחנה ורצנו במהירות לרחבת המסעדה של גרישה דוסטרובסקי. במסעדה ישבו אנשים סביב לרדיו. במרפסת וברחבה התאספו כמעט כל תושבי השכונה. גרישה חילק ביד נדיבה עוגות ומשקאות. אנשים מבוגרים שרו ורקדו יחד עם הצעירים.
במחצבה שמעל בניין הדואר של נשר, התאספו כול הצעירים. חניכי תנועת הנוער וההגנה. הדליקו מדורה ענקית. סביבה ישבנו, שרנו ורקדנו עד אור הבוקר. לשמחה שלנו לא היה גבול.
היום יום שני
יום עצוב בכול המקומות. אחרי השמחה שהייתה במוצאי שבת וגם בנשר. היום בכול הישובים אבל גדול וגם בנשר אבל כבד. המנהיגים הערבים דחו את הצעת התוכנית לחלק את הארץ ופתחו ברצח אנשים. רצח אנשים חפים מפשע. סתם ככה, רצח לשם רצח. גם שני אנשים מנשר שחזרו מחיפה, דרך באלד אל שיך שעל יד השכונה נרצחו.
אני נורא פוחדת אני חושבת שהמאורעות שהיו לנו לפני שנים, שוב חוזרים. מה יהיה? מי יעזור לנו? אין מי שיעזור לנו. אנחנו חייבים להגן על השכונה. ועל הישובים היהודיים.
נשר 3.12.47
יוסקה, אחי חזר היום מרמת יוחנן לביקור קצר. הוא שמח לראות אותי וסיפר לי בגאווה שהוא סיפר לחברים ברמת יוחנן שזאת אחותו שמשדרת להם, כל פעם מתחנת האיתות בנשר.
אימא ואבא לא הפסיקו לשאול אותו שאלות על הכול. יוסקה, סיפר בהתרגשות מה עבר עליהם ואמר לנו שנתכונן לימים קשים ושאין מה לעשות, עכשיו תתחיל ממש מלחמה.
הקשבתי לדבריו מודאגת וחוששת לבאות. מה יהיה?
קשה כך להמשיך.
כל הכבוד יהודית, עדות אמיתית, מרגשת, המחברת גם את מי שנולד, כמוני, עשר שנים לאחר שהתקבלה החלוקה באו"ם, לאותו יום שבו החלה מלחמת העצמאות. מסיבות שונות ובדרכים שונות, היא נמשכת עד היום. בזכות האנשים האלה, יהודית ובני דורה, יש לנו היום מדינה. אני רק יכול להצטער שכמעט ולא נשאר דבר מבית חרושת נשר והשכונה. בית החרושת שהתחיל לפעול בשנת 1925 פורק כבר לפני שלושים שנה ומי יידע היכן היה הסילו ועליו מגדל האיתות שעליו מספרת יהודית.
כך בין היתר גם הוסר ונעלם הגשר מעל לכביש שבו העבירו את החומר מהמגרסה למפעל. בין הבונים היה אבי אברהם ז"ל, מסגר במסגרייה.
חייבים לעשות כל מאמץ לשמר את השרידים המעטים שנותרו ולהקים מוזיאון שיספר וימחיש את סיפורה של נשר.
יהודית, בריאות, שמחה ואושר. תמשיכי לשתף אותנו בחוויותייך ובידיעותייך. ישראל
היי יהודית.
באותם ימים, טרם היותי, קמה לה מדינה לתפארת, בזכות ולא בחסד, והודיעה כבל עם ועדה "אני כאן". בזכות ההורים והעולים והחולמים והמתנדבים, ועל כך אני מודה וחוגג בימי העצמאות של המדינה.
לצערי בשנתיים האחרונות, זה פשוט לא כך ולא אכביר במילים בעניין זה .
אבל יש לי חלום שנצליח לתקן בהקדם את מה שהתקלקל.
לא כל יום נגלית לעינינו עדות ממקור ראשון לתהליכים היסטוריים שעברו על מדינתנו, ועוד מנערה בת 17 שכתבה יומן אישי. בכתב רהוט וסדור כותבת יהודית יחזקאלי גלילי את שעבר עליה בפעילותה כאתתת בתחנה שעל הסילו בבית־חרושת נשר. זו תקשורת שספק אם הדור הצעיר שמע עליה בעזרת פנסים חזקים בלילה ואיתות בשפת מורס או מראות ביום. הפלאפון כיום ממלא את כל הפונקציות הללו בקלות.
יהודית, זכית להיות האדם המתאים במקום המתאים ובזמן המתאים ולתעד רגע מכונן באומתנו ואני מצדיע לך.
תודה על השיתוף.
יש טעות בכותרת של התמונה הראשית של הפסל של דינה מרחב: נכתב: "הכניסה לאיזור התעשייה תל חנן בעיר נשר" הפסל נמצא בשכונת נשר הוותיקה, לא בתל חנן, ליד איצטדיון נשר.