הטיול שלא היה 

האדם טורח ואלוהים בורח (תרגום עלוב מיידיש)

סוף שנות החמישים בחיפה. סרט שזכה לביקור כפול מצדנו היה "בן חור". סרט חדש שיצא לאקרנים ובו סצנה מפורסמת של מרוץ כרכרות מדהים בין בן-חור (צ'רלסטון האסטון) לבין יריבו הרומאי ולא קל לנחש מי ניצח בתחרות.

יום הגיוס מתקרב. בילינו יום יום. כל דקה פנויה מוקדשת לכך. כל ימי השבוע מפגשים וסרטים ובימי שישי מסיבות, מסיבות ריקודים של החברה הסלונית. מה שאפיין את המסיבות זה ארבע חמש שעות ויותר של ריקודים. אין הפסקה ואין מנוחה. כל מסיבה נראית כאילו שאין מחר. תצוגה עלובה מהמסיבות שלנו אפשר לראות כחיקוי עלוב עוד יותר בסרטי אסקימו לימון.

המסיבות שלנו דומות מאד למסיבות של היום רק ללא חומרי עזר למיניהם. ממש לא. השמחה ספונטאנית מהלב, ללא צורך בתמריצים למיניהם. ביום העצמאות אולי פקק יין, כלומר בקבוק אחד של יין תירוש לכחמישים 'שיכורים'.

ב-9 באפריל 1959, נפטר פרנק לויד רייט. אחד מענקי הארכיטקטורה. דבר שלא הפריע לאברהם ויינברג ולי להמשיך ברעיון הגאוני לחצות את מדינת ישראל רגלי במקום להתאבל על מר רייט המכובד. אברהם חברי זכה במצלמה 'זורקי 4' ביום בר-מצוותו והפך לצלם מבוקש בשכונת חליסה.

תכננו את פרטי הטיול. אמי כמעט התעלפה כשגיליתי לה רק מקבץ קטן מרעיונות הטיול. המסע היה אמור להיפתח בנסיעה ברכבת לתל-אביב ומשם בטרמפים ליעד בנגב ואז מאות ק"מ רגלי, כולל שינה בשטח. תרמילי ענק עם ציוד שנאסף בקפידה על פי הרשימה שערכנו. מזון, שקי שינה, וכמובן פגיון שברייה להגנה עצמית. הסכין שלי היה נעוץ בחגורה בתוך נרתיק מיוחד מעור וכובע קסקט לראשי. גיבורי חיפה.

ערב הטיול חשתי לא בטוב. התרגשות? התרגשות גורמת לחולשה כזו? אני דוחה את הניתוחים לבוקר. התרמיל ארוז ומוכן ליד המיטה. לפני אור ראשון התלבשתי והעמסתי על גבי את כל הציוד. חשתי בסחרחרת קלה ומיד הדחקתי את העניין. התרגשות אינה גורמת לסחרחורת, אך מצד שני שתי דקות עם הציוד אני כבר מסוחרר כיצד אצעד מאות ק"מ. אני מזהה כתמים אדומים קטנים על עורי, מתעלם וממהר למפגש עם ויינברג. לא ייחסתי מחשבה לרגשות האופפים את חברי למסע והאמנתי שהוא מתרגש כמוני.

הגענו בזמן לתחנת הרכבת. את זמן הנסיעה אנו מעבירים בשחזור פרטי המסלול. באמצע הדרך לתל-אביב כבר לא יכולתי להוציא הגה מפי. גופי התכסה בכתמים שהולכים ומתחזקים מדקה לדקה. בקושי עמדתי על רגליי.

התחלתי להפנים שהטיול הסתיים לו בטרם החל. כנראה מישהו הקשיב לתפילותיה של אמי אך בחר בדרך מכוערת מאוד ליישם זאת.

תחנת הרכבת תל-אביב. נשענתי על הגדר קודח מחום והרגשתי שאני נופל מהרגליים. ויינברג חברי למסע גרר אותי עם כל הציוד למסלול השני בו נוסעת הרכבת במסלול חזרה לחיפה. אף פעם לא ניסיתי מסלול כזה של הגעה לתל-אביב וחזרה כמעט עם אותה רכבת. מסלול בלתי מעניין לחלוטין.

חליתי באבעבועות-רוח. מחלת ילדים בגיל מבוגר תוקפת קשה בדרך כלל. אותי היא תקפה בכל הארטילריה שלה. לאחר עילפון של כמה ימים התחלתי לשוב לאיתני. אני מנסה להיזכר אם התנצלתי בפני ויינברג, חברי על פיצוץ החלום של צליחת הנגב בהליכה ושינה בחיק הטבע.

הטיול הזה בוטל ועד שיכולנו לחשוב על תכנונו מחדש יום הגיוס הגיע.