שייט תעלות באנגליה – להאט, לשחרר ולנשום

פעם בשנה אנחנו יוצאים לשייט. עשינו את האיים היוונים ואת הפולופונז, את תעלות צרפת אבל בעיקר אנחנו אוהבים לשוט בתעלות הצרות שבין הכפרים באנגליה. התעלות באנגליה הן עולם בפני עצמו. פעם הן שימשו להעברת פחם, ברזל וסחורות, והיום הן מציעות חוויה אחרת: הפלגה איטית, פשוטה, שמחברת בין טבע, היסטוריה ואנשים. הקצב של השייט דומה להליכה איטית וזה בדיוק הקסם. צריך רק לשחרר את הלחץ ואת הצורך לעשות כל הזמן משהו, לתת לשלווה לחלחל ולנשום עמוק את האוויר הצח.

לא צריך תעודת משיט, אבל לא מזיק אם יש, וכל אחד יכול ליהנות מהשיט הרגוע הזה. הסירות לא מסובכות להפעלה, המים רגועים ומהירות הסירה כקצב הליכה. אם אתם חושבים שזה משעמם אז כן, יש רגעים של שלווה שמי שרגיל להיות כל הזמן בפעילות עלול לחשוב שזה שעמום. אני מרגישה שזה סוג של נופש ריפוי בכל הרמות, במיוחד בימים טרופים אלה בהם אנו נמצאים.

ברווזי בר וברבורים של בית המלוכה

הספינה בה שטנו נקראת 'סירה צרה'. הרוחב שלה הוא 2 מטר והאורך כמעט 20 מטר. יש בה שני חדרי שינה, שני חדרי רחצה ושירותים, פינת ישיבה ומטבחון. בקדמת הסירה יש פינת ישיבה עם שולחן קטן ובחלק האחורי ההגה, ומרחב עמידה. לקחנו את הסירה במרינה גאליי, צפונית מערבית לברמינגהם. לסירה שלנו, צבועה בגוון ירוק בקבוק עם גמורים באדום עמוק, קוראים "ברווז מנומש". אנחנו כבר מתורגלים. אחת לתקופה שוכרים סירה צרה ויוצאים לשבוע שייט תעלות בנוף הירוק, בין עיירות לכפרים לשדות ויערות. בדרך עברנו בסופרמרקט, מהגדולים יותר, אנחנו אנשים של גבינות וירקות בעיקר, אבל בהתלהבות מלאנו עגלת מצרכים מהם נוכל להכין ארוחות מגוונות במהלך ימי השייט, אם ימאס לנו מ"פיש אנד צ'יפס", המאכל שאפשר למצוא כמעט בכל פאב לאורך התעלה. מהדקות הראשונות על הסירה משהו משתנה. הקצב יורד, הנשימה מתארכת, והעולם בחוץ, זה עם הכבישים, הפקקים והשעון, נשאר מאחור. התעלה מתפתלת בין שדות ירוקים, עצים גבוהים מצילים על המים, וברווזים שטים לצידנו בנינוחות. פה ושם אפשר לראות ברבורים לבנים ואפורים. באנגליה הברבורים כולם שייכים לבית המלוכה והם עופות מוגנים. יחד איתם שטים בתעלות ברווזי בר, חלקם ממש צעירים ומסתתרים בסבך שבצד התעלה. ברקע שקט כמעט מושלם, מופרע רק בקולות הציפורים וקלילות המנוע שמדגדג את פני המים.

ההפלגות מתקיימות בדרך כלל בין מאי לאוקטובר. אחר כך כבר אין מים בחלק מהתעלות, ובחורף לא מפליגים כי הגשם שוטף. עכשיו ספטמבר ומזג האוויר מזמין. יצאנו מכיוון סטפורדשייר. בדרך חיכו לנו תאי המים שנקראים "לוק" אשר מאזנים בין הגבהים של התעלות. בהפלגה בת שבוע יכולים להיות גם 100 לוקים, רצפים של 7 או 10 או 15 אחד אחרי השני. לפעמים זה מתיש ולפעמים זה נחמד. לעתים מתחיל לרדת גשם, ובפעמים אחרות השמים כחולים ומזג האוויר קריר ונעים.

מהומות בלונדון והתרעות בטלפון

רק התחלנו להפליג ולטלפונים שלנו הגיעה הודעה קולנית עם הכותרת 'התרעה חמורה'. באותו יום היו הפגנות ומהומות בלונדון והמשטרה התארגנה להודיע לתיירים להיזהר. "זאת הודעת ניסיון מטעם ממשלת בריטניה. במקרה חירום אמיתי תעקבו אחרי ההוראות שתקבלו בהודעות כדי לשמור על ביטחונכם". האח הגדול שומר עלינו בכל מקום. זה הגיע לתודעה שלי כשהתחלתי לשמוע מטוסים של שלום ולא של מלחמה, כי הרי היינו לא מאד רחוקים משדה התעופה. אחרי ימים לא שפויים בישראל, בהם כל מטוס שעובר מעל חיפה מיועד למלחמה, משהו בתוכי התחיל להבין שמטוס בשמי בריטניה, זה סימן לתיירות ורעשים של נקישות על הגג זה גשם. ואכן באחד הימים כשטיפות הגשם נקשו על גג המתכת של הסירה והתעלה התעטפה בערפל לבן, הייתה תחושה של עולם אחר, כמעט חלום. הזדמנות לגעת בשקט נדיר שכמעט לא פוגשים בחיים היומיומיים.

בצהריים הברווזים והברבורים מתקרבים לסירות ומחכים ליהנות מחטיפים, חתיכות מפרוסת לחם, עוגיות שנשארו, ואפילו צ'יפס משקית. הברבורים מזנקים אל היד שמאכילה ואם לא נזהרים, מקבלים נשיכה מהמקור הקשה שלהם. הברווזים לעומתם לא מתקרבים וקופצים למים כדי לאסוף את השלל. אחר כך מעמידים קומקום מים ומחכים שירתח. זה לוקח די הרבה זמן, ובינתיים אפשר לארגן את הסירה. בסירות שעוברות ישנם גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. אנחנו ארבעה עם חלוקת תפקידים ברורה: הבנים משיטים, הבנות מארגנות ארוחות ויוצאות לפתוח ולסגור את השערים בלוקים, אותם תאי מים להשוואת גבהים בחלקי התעלה השונים.

המעבר בלוקים הוא החלק היותר פעיל. שם פוגשים עוד בעלי סירות, מחליפים רשמים ומספרים על הדרך. אנחנו אומרים ישראל בלי להתבייש, ואנשים מחייכים בנימוס. על רוב הספינות יש את דגל אנגליה ואת הדגל הלבן עם הצלב האדום, דגל סנט ג'ורג' הפטרון של בריטניה. למרות הפרסומים ברשתות החברתיות, לא ראינו דגלים אחרים לאורך כל השבוע.

כשמגיעים לשערי התאים (Locks), נדרשים לעצור ולפתוח אותם ידנית. הלוקים, אותם תאי מים, הם קטע של התעלה אשר חסום משני צדדיו בשערים. הסירה נכנסת לתוך התא, הלוק, סוגרים את השער האחורי ופותחים זרימת מים לשער הקדמי. כאשר המים משני צדי השער הקדמי משתווים בגובהם ניתן לפתוח את הדלתות. בחלק מהמדינות הלוקים חשמליים אך באנגליה זה עדיין ידני. באופן אישי אני מעדיפה את הידני. זאת חוויה חביבה לרדת מהסירה, לסובב את הצירים, לחכות למים שיזרמו, לפתוח, לסגור, יש בזה חיבור לתהליך ממקום עמוק יותר של טבע וזרימה. זה נשמע טכני, אבל בפועל זה רגע דרמטי: המים גועשים, הסירה מטפסת או יורדת לאיטה ויש כמו התרגשות באוויר. עמדנו שם עם ידיות המתכת הכבדות, מתאמצים לפתוח את השער, והרגשנו לרגע כמו חלק ממשהו גדול, כמו חיבור ישיר להיסטוריה של מאות שנים בהם אנשים עברו בתעלות האלה עם סחורות, עם משאות.

פיש את צ'יפס, בירה ואנשים טובים

שטים ארבע חמש שעות ביום ובשאר הזמן עוצרים בכפרים הקטנים ובעיירות, מסתובבים, מחפשים חיות וינטג' וחנויות חסד בהן הבגדים והמוצגים עולים פרוטות. כמעט תמיד ליד המעגן מחכה פאב מקומי. דלת עץ חורקת, בפנים אח מבוערת שמחממת את העצמות מהאוויר הקריר שבחוץ, ובירה מחבית שנמזגת לכוס גבוהה. התפריט לא מתוחכם: פיש אנד צ’יפס, פשטידות חמות, ופיצות. מה שהופך את החוויה לבלתי נשכחת הם דווקא המפגשים עם האנשים המקומיים, שתמיד מתעניינים “מאיפה אתם?” ותיירים אחרים שמספרים על המסע שלהם על המים. אחרי שתי כוסות בירה כבר נדמה שאתה חלק מהקהילה. בפאבים הוותיקים יש ארון עם משחקי קופסא. אנחנו שיחקנו דומינו בקוביות גדולות. הקבוצה לידנו שיחקו ג'נגה, ובכל פעם שהוציאו לבנה בלי למוטט את המגדל פרצו בצרחות עידוד לשחקנים. מי אמר שהבריטים שקטים…  

הימים בסירה חולפים לאט. יש זמן. שום דבר לא מאיץ להספיק. בכל בוקר מתעוררים לנוף ירוק חדש, כל ערב נגמר בפגישה אחרת. פאב קטן, עיירה, כפר או רציף סירות באמצע הדרך. מבשלים חלק מהארוחות, משחקים במשחקים שהבאנו מהבית: רמי קוב, טאקי, ורואים סרטים במחשב הנייד. הפלגה בתעלות באנגליה היא לא עוד טיול. זו דרך חיים קטנה שמלמדת אותנו ליהנות מהאטיות, מהמפגש עם אנשים טובים, ומהטבע שפורש את יופיו משני צדי המים. זה מקום שבו הקסם מתרחש והגוף פורק מתחים שאפילו לא ידענו שקיימים בו.

בלילה לא גשום השמיים נפתחים ואלפי כוכבים נגלים מעלינו. הרוח קרירה, המים שקטים עד כדי כך שנראה היה שהכוכבים משתקפים בהם. זה קסם. חוויה שמזכירה לנו עד כמה אנחנו קטנים מול הטבע, וכמה רגעים פשוטים יכולים להיות גדולים מהחיים.

עברנו את אזור תעלות ניוקאסל לכיוון מרקט דרייטון. עיירה קטנה וחביבה בקרבה לתעלה. בצדי התעלה בעלי הסירות יצרו לעצמם אזורי עגינה ירוקים, הניחו שולחנות וכיסאות, שתלו פרחים וצמחי תבלין. האזורים האלה אינם מותרים לעגינה לעוברים בדרך, אך ממש ממול אפשר לעצור ללילה. פעם היה לי חלום לרכוש סירה ולגור בה בחודשי הקיץ, להסתובב באנגליה, לשוט עד התעלות של נהר התמזה, עד לונדון. עם הזמן החלום התעמעם והדגש חזר לבית בישראל. זה התחיל כשפגשנו זוג מקומי שחי על הסירה שלו כבר שנים. הם עגנו לידנו בערב קריר, וההיכרות התחילה בנפנוף ידידותי מעל המים. הם הזמינו אותנו לראות את הבית שלהם, סירה לא גדולה, אך עולם ומלואו. עציצי עשבי תיבול על החלון, מדף ספרים עמוס, ותנור קטן שהפיץ חום נעים. הם סיפרו שכבר יותר מעשור הם בחרו לעזוב את הבית היבשתי ולעבור לחיות על המים. “הילדים גדלו ועזבו ונשארנו לבד, אז בחרנו לגור בסירה. כאן אין לחץ, אין חשבונות ענקיים, רק אנחנו, הסירה, והתעלה". בחורף הם טסים למדינה חמה, פעם בדרום אמריקה, פעם במקום אחר, ובקיץ חוזרים לבית השט שלהם. שוחחנו על איך שבקיץ התעלות מתמלאות תיירים ועליזות, ידעו לספר איפה מוצאים את הפיש אנד צ’יפס הכי טוב, ואיפה הברמן יספר לך את כל סודות הכפר עוד לפני שסיימת חצי ליטר בירה, ועל המקומות שיש בהם יותר כלבים מאנשים.

כשעזבנו חזרה לסירה שלנו, הם נתנו לנו טיפ קטן: “אל תנסו למהר. המים מבקשים סבלנות. הסירה תמיד תגיע בסוף, גם אם זה ייקח יום שלם.” ואיכשהו על פני התעלה החשוכה, עם אורות הפאבים מנצנצים ברקע, זה נשמע כמו משפט לחיים, לא רק עצה לשייטים.

מדריך קצר לשייט בתעלות

אז אם בא גם לכם ליהנות משבוע רגוע בנוף הירוק, כדאי להתארגן בהתאם. ברוב המרינות יש אפשרות להשכרת סירה לפי הצרכים שלכם. כמה חדרי שינה, כמה חדרי שירותים, כמה מיטות. תמיד כדאי לקחת שתי מיטות יותר כדי שיהיה מרווח. הסירות מצוידות במיטות, במקלחות ובמטבחון ואין צורך להביא מצעים, מגבות או כלים. גם אין צורך ברישיון מיוחד כדי להשיט את הסירה בתעלה. בנקודת ההשכרה מסבירים איך לנווט ולהתמודד עם שערי תעלה, ואחרי יום יומיים זה נהיה פשוט. מהירות השייט דומה להליכה איטית, כך שכאשר מתכננים מסלולים צריך לקחת בחשבון כמה שעות של שייט והנאה מהדרך. לאורך התעלות יש מקומות מוסדרים לעגינה, לעיתים ליד פאבים או כפרים קטנים. חלק גדול מהחוויה הוא לרדת לסיבוב בכפר מקומי, לאכול פיש אנד צ’יפס, לשתות חצי ליטר בירה או כוס יין ולהכיר אנשים.

הזמן הטוב להפליג הוא בין מאי לספטמבר. בקיץ קצת חם, ובסתיו העומס בתעלות גדול יותר, מזג האוויר נעים, העלים משנים צבעים, ויש אווירה רומנטית במיוחד. בכל העונות כדאי להביא בגדים בשיטת השכבות כי גם בקיץ מזג האוויר באנגליה הפכפך, והערבים על המים יכולים להיות קרירים. מעיל גשם קל, יכול לעזור כדי לא להיות מוטעים מהממטרים. כדאי להגיע עם נעליים נוחות שלא מחליקות ברטיבות. את המצרכים לבישול אפשר לרכוש בחנויות שבדרך, וכדאי להביא משחקים, ספר או להוריד סרטים לנייד או למחשב. כל פינה לאורך התעלות נראית כמו גלויה, אז אם אתם אוהבים לצלם תוכלו ליהנות מהדרך.