נדב פרזנצ'בסקי, אמן יליד חיפה (1982), גדל ברמות רמז. לאחר שנים בתל אביב ובאפריקה, שב לעירו, ומתגורר כיום בשכונת זיו.
לאורך השנים התנסה נדב ביצירה במגוון חומרים: עור, עץ, מתכת, זכוכית וקרמיקה. במשך תקופה ארוכה הייתה זו עבורו יצירה לשם הנאה – תחביב בלבד. כל זאת עד שנתקל בתופעה מדעית יוצאת דופן: תצורות ליכטנברג (Lichtenberg Figures).
תצורות ליכטנברג
תצורות ליכטנברג הן דפוסים פרקטליים (*) שמופיעים כאשר זרם חשמלי עוצמתי עובר דרך חומר מבודד, כמו עץ, פלסטיק. במקרים נדירים, אנשים ששרדו מכת ברק נושאים על עורם תצורות ליכטנברג זמניות.
הדפוסים נוצרים כתוצאה מ"פריצת דרך" של חשמל. הם יוצרים מראה המזכיר ענפי עצים, נהרות או מבנה של עצבים.
התופעה קרויה על שמו של הפיזיקאי הגרמני גאורג כריסטוף ליכטנברג. ליכטנברג גילה את הדפוסים ב־1777 כשעבד עם חשמל סטטי. מאז הפכו התצורות לאובייקט מחקר מדעי, ובהמשך גם להשראה אמנותית.
(*) פרקטל הוא מבנה גאומטרי מורכב שמורכב ממבנים דומים לעצמם. כל חלק קטן של הפרקטל דומה לצורה השלמה. במילים אחרות, כשמגדילים פרקטל ומסתכלים עליו מקרוב — מגלים שוב את אותה הצורה, שוב ושוב, ברמות שונות של קנה מידה.
תצורות ליכטנברג – אמנות?
התופעה והאפשרויות שהיא פותחת כבשו את דמיונו של נדב. הוא למד כיצד לייצר תצורות ליכטנברג באופן יזום: מספיגים עץ בתמיסה מוליכה, ואז מוזרם דרכו מתח גבוה. ההתנגדות יוצרת קשתות חשמליות שמפחמות את העץ ויוצרות רשת מסתעפת של דפוסים טבעיים – פרקטלים עוצרי נשימה.
היופי שבחיבור בין מדע, טבע וטראומה הוליך את נדב לתובנה: דווקא דרך התנגדות, מתפתחת הולכה. וכמו בטבע – ההתנגשות בין כוחות יוצרת מורכבות חדשה, עמוקה יותר.
בשנת 2016, כאשר נתקל לראשונה בתופעה, עלו בו שתי תחושות סותרות: השתאות בפני יופייה הפראי והספונטני של התופעה מצד אחד, והדחף לשלוט בה, "להגיד לה מה לעשות", מצד שני. מכאן נולד הקונפליקט שילווה את דרכו האמנותית של נדב: שליטה מול התמסרות, וכך החל המסע שלו להפוך את התופעה לשיטה ואת המלאכה לאמנות.
איך זה עובד?
כאשר מבודד נטען במתח גבוה, הזרם החשמלי מחפש את הנתיב הקל ביותר לפריקה. במהלך הפריקה, הוא "שובר" את ההתנגדות המקומית, ויוצר סימנים חומים או שחורים – אלו סימני צריבה שנשארים כעדות לנתיב הזרם. ברוב המקרים, נוצרים מבנים מסתעפים, דמויי ברקים או שורשים. כדי להגיע לתוצאה הרצויה משתמש נדב במתחים חשמליים אדירים, שיכולים להגיע עד 10,000 וולט (לשם התייחסות, המתח בשקע שבקיר הוא מתח חילופין של 220 וולט). כדי לעבוד כך עליו להקפיד על ביגוד מיוחד ותנאי בטיחות בלתי מתפשרים.
אזהרה לקוראים: אל תנסו בבית!
אמנות קיצונית ◄ צפו
תחילת הדרך
בתחילת הדרך, עבד נדב עם לוחות דיקט וסנדוויץ’ – חומרים זמינים שאנשים זורקים. בחצי שנה הראשונה הוא "למד את הדפוסים".
עבודותיו נחטפו על ידי אנשים שראו בהם דימויים מגוונים: נוירונים, נהרות, ורידים, הרים, אלמוגים – וגם עצים, אליהם תמיד חש קשר אישי.
התאנה והתות שגדלו בחצר ילדותו, הברוש הגבוה שטיפס עליו לבדו, ובהמשך, עצי הבאובב בקניה – כולם ניכרים ברוח העבודות.
עם הזמן הצליח נדב בהדרגה "לשלוט בחשמל" – לכוון את הקשתות כרצונו על ידי הגבלת מרחב הזרימה. אך אז גילה שהשליטה הורסת את הקסם: הדפוסים הפכו צפויים, פחות פראיים. במקום חשמל – זה הפך לעיפרון.
הוא עזב לאפריקה לשנה. בקניה, מוקף בנופים מרהיבים, התחיל ליצור בעבור מגורים ואוכל, בעיסקת בארטר עם בעלי המקום בו התאכסן. שם, מוקף טבע פראי, חזר להתנסות. העבודה הראשונה שהראתה לו את דרכו הייתה "התמנון". שם למד לא רק "לכוון" – אלא להציב מסגרת מאפשרת שבתוכה הדפוס החי מתפתח בעצמו. כמו אילוף כלבים, כמו גידול ילדים – לא פקודה, אלא שיתוף פעולה בין האמן לחומר.
בהמשך עבד בעיסקאות בארטר דומות כדי לממן את מסעותיו באוגנדה, רואנדה, קונגו ודרום אפריקה. הוא אוהב את העבודות מהתקופה הזו – גם בגלל הסגנון שנולד, וגם כי הן נמצאות אצל אנשים שאוהבים אותן באמת.
בחזרה לישראל
עם חזרתו לישראל, החל נדב "לחשמל" בשלושה ערוצים יצירתיים:
- תכנים ספרותיים/טלוויזיוניים – נראטיביים.
- אבסטרקטים חופשיים – לפי מה שכבר נמצא בעץ.
- תופעות טבע – שילוב בין הראשון והשני.
הוא הציג בפסטיבלים, מדרחובים, פאבים ובתי קפה, וזכה לתגובות חמות. אמו, של נדב – התומכת הגדולה ביותר שלו, נפטרה לפני מספר שנים. היא תמיד עודדה אותו להכניס צבע לעבודות. לאחר מותה העז – בעדינות ובזהירות – לעשות זאת. העבודה הכי אישית שלו הייתה מצבתה של אמו.
מעיד נדב: ״אולי העבודה הכי חשובה שעשיתי היא המצבה של אמא – צבעונית, חיה , נהדרת ולא מושלמת – כפי שהיא הייתה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תיוצג כגוש שיש משעמם בים של בטון ואבן.״
חזרה למקורות
נדב ממשיך ומספר: ״לאחרונה חזרתי למונוכרומטי, להקשבה ל"רצונות" העץ, ולשילוב בין הזרימה החשמלית לבין הגריין שקיים כבר בעץ. במקביל לניסויים המרכזיים בעץ, השגתי הצלחה ראשונית בחשמול עור ועצם, כמו העתקה לקרמיקה. בהמשך ברצוני לצייר תופעות ביולוגיות כמו ריאות, דנדריטים, גבולות תא ועצבים, גאולוגיות כמו הרי הגעש האפריקאים בהם זכיתי לבקר, ותופעות קוסמיות בהן כבר התחלתי להתנסות.
תמיד היתה בי תשוקה גדולה וזיקה לטבע ומדע. אז התמקדתי בניסויי ובחווייתי, באינטרקציה בלתי אמצעית, מחוג סיור עד הסדנא\מעבדה שלי כיום. לדעתי יופי איננו רק בעיני המתבונן. בנוסף לסובייקטיבי, קיים יופי אוניברסלי. לדעתי, הדפוסים הטבעיים אשר זיהו לקוחותי ביצירות הראשונות שלי, הם הסיבה שכולם מגיבים לעבודות הללו. לאמונתי, העין מזהה מורכבויות בטבע שמהן נבענו, כיתרון אבולוציוני, וכשמכפילים זאת בתודעה, מקבלים אמנות. בין גילוי חדש למחיקת ידע ישן, אנו משפרים את הבנתנו את היופי הזה, בתהליך מדעי, בין שני כוחות, תהליך שיצר אומנות. כמו שאמר טרי פראצ'ט "זה לא מפסיק להיות קסם רק בגלל שאתה יודע איך זה עובד".
היכן לפגוש את העבודות
את עבודותיו של נדב תוכלו לפגוש במספר מקומות ואירועים:
- באתר של נדב – האתר כולל גלריות, סרטונים מהפנטים של התהליך, ופירוט ליצירת קשר.
- בחיפה: עיזה באר בעיר התחתית, פאב נולה סוקס במרכז זיו
- בג'ינג'ה, אוגנדה: Jinja Backpackers
- במומבסה, קניה: Tulia Bapckpackers
בתערוכות ומצגים:
- מאי 2024: תערוכת "ציור אינטואיטיבי", בית שאגאל, חיפה
- יוני 2024 : תערוכת "כוריאוגרפיה של צבע" ב־We-Art כרמיאל
- יוני 2024: תערוכה בינ"ל ב־Spazio Arte Tolomeo, מילאנו, איטליה (בשיתוף עמותת ICU).
מחפש מקום להצגה ושיתופי פעולה
נדב מחפש חללים להציג בהם בארץ – ובעיקר בחיפה, אליה הוא מחובר עמוקות. הוא פתוח לשיתופי פעולה, לשילוב יצירתו עם תכנים של אחרים, וליצירת עבודות בקנה מידה גדול במיוחד.