ידידיה-אריה גוטליב נולד בכ"ד בתמוז תרפ"ט (1.8.29) בעיירה טשביניה שבמערב פולין, שם חיה גם משפחתו של ישראל אבי. ידידיה-אריה עלה עם משפחתו לישראל כאשר היה בן שש ובן תשע-עשרה הצטרף להגנה על חיפה כמקלען.
ביום י"ג בניסן תש"ח (22.4.48), במהלך הקרב על חיפה במלחמת העצמאות, הקרב המכונה "ביעור חמץ", נפגע ידידיה-אריה מכדור צלף ערבי ונהרג. ידידיה-אריה קבור בבית הקברות הצבאי בחיפה.
הוריו של ידידיה-אריה היו מבוגרים מהורי והיוו להם מעין תחליף הורים שלא היו להם ואתם ניתן היה לשוחח ארוכות על העיירה, על אנשיה ועל הגורל היהודי.
בילדותי הייתי מתלווה להורי כאשר הלכו בשבת לבקר את משפחת גוטליב בדירתם הקטנה והצנועה ברחוב פבזנר בחיפה. על נפילת הבן טרם סופר לי אך גם כילדה בת חמש חשתי בנוכחות השקטה והלא מתפשרת של העצב הכבד והמהודק ששרר בבית שהיה תמיד מעט חשוך.
רק בבגרותי עלה בידי להבין את תחושת האובדן שאינו מסתיים ואת כאבם של ההורים שאינו חולף אלא רק משתנה. כאשר ביקרתי לראשונה עם הורי בבית הקברות הצבאי בחיפה וראיתי את המצבות הלבנות, האחידות, המסודרות בסדר מופתי, נדמה היה לי כי נעשה ניסיון לסדר את העצב ואת הכאב. שררה שם אהבה אינסופית של משפחות, אהבה וכאב אינסופיים.
לימים אמר לי אבי ישראל, כי נפילתו של ידידיה-אריה בן התשע עשרה בקרב שברה את הוריו. לא בקול רם הם נשברו, לא ברעש, אלא בקול דממה דקה, בשבר דק וחודרני שיצא מהלב. הם היו אנשים חרישיים.
בכל ערב פסח בביתנו, מיום נפילתו של ידידיה-אריה, היה אבא שלי, לפני תחילת ליל הסדר, מבקש מכול המסובים לקום ואומר: החיים שלנו כאן אפשריים רק בזכות החיים שידידיה-אריה שלנו העניק לנו בערב פסח תש"ח. אנחנו חייבים לזכור אותו ואת חבריו כי אנחנו לחגוג היום את חג הפסח, חג החירות, רק בזכותם.
אבא כבר איננו ונשארו רק הטקסים הציבוריים בימי הזיכרון. מדי פעם חוזרת ונשאלת השאלה, עד כמה המשפחות השכולות זקוקות ליום הזיכרון, שהרי בעבורם כל יום ביומו הוא יום הזיכרון.
משיחות עם משפחות שכולות למדתי, כי בעבורם הטקסים בעלי חשיבות רבה והם משמעותיים, כי הם מחזקים את תחושת השותפות, ההכרה, ההבנה והחיבוק החברתי. "שהממשלה לא תשלח לבית הקברות שלנו שר שלא שירת בצה"ל" אמרה ברדיו אם שכולה.
את הפינות החדות של הכאב לא ניתן יהיה לעולם לטשטש. הזיכרון חי וקיים, הן הזיכרון האישי והן הזיכרון הציבורי.
האם הכתבה עניינה אותך?
עליזה יקרה. סיפור משמעותי. כל משפחה צריכה לאמץ משפחה שכולה, לתת לה תחושת של אמפתיה ואהבה ולהודות על על עצם קיומנו. לא להשאיר אף משפחה לבד בחגים.
עליזה יקרה, סיפורך מאד מרגש. אכן המשפחות השכולות חיות עם האבל כל יום והזמן לא מרפא אלא מגביר את הגעגועים.