מעשה בחבל ולא חבלי משיח
מדובר בבית-החולים "כרמל" של קופת-חולים כללית. ראשיתו בשנות ה-40 במאה שעברה בבניין ששכן, ועדיין שוכן, בתחילת רחוב חורב והמשכו בבניין חדש שנבנה בשנת 1976 בקצה רחוב מאפו, לא הרחק מן הבניין הישן. זה הישן ממשיך להגיש שירותי רפואה.
ככל דבר חדש, גם בית-החולים במשכנו החדש היה מודרני ובעל מבנה אדריכלי מיוחד. ממש תאווה לעיניים. מדוע לא חנכו אותו ברוב פאר והדר הסתדרותי, כמתבקש?
תזכורת: בסתיו 1976, כאשר בית-החולים בבניינו החדש פתח לראשונה את שעריו, התחוללה בארצנו פרשת שוחד של מנכ"ל קופת חולים הכללית, ושמו אשר ידלין. חשב מי שחשב בהסתדרות, ובצדק, שאין לערב שמחה ב"שמחה", ומוטב להצטנע באותם ימים.
באותן שנים זכתה הטלוויזיה הישראלית, מה שמכונה כיום "כאן 11", בלא פחות מ-100 אחוזי צפייה. המילה "רייטינג" הייתה אז זרה ל"עמך". טוב, זו לא הייתה חוכמה להיות במקום הראשון, כי לא היו אז מקומות שני ושלישי. הטלוויזיה הישראלית הייתה היחידה בארצנו. והנה, כתבנו בחיפה, הלוא הוא מיודענו עמוס כרמלי ז"ל, חגג עם "סקופ" נוסף: הוא הגיע עם צוות צילום לבניין החדש של בית-החולים "כרמל" בימיו הראשונים, ומה ראו עיניו? חבל עבה ישן ובלוי משתלשל ממרומי הגג ועד הריצפה בקומת הקרקע, משהו כמו שבע קומות, אם לא יותר.
עמוס כרמלי תהה: "מה לחבל עבה, ישן ובלוי במבנה חדש ומודרני למהדרין?". חקר ושאל והרי לכם "סקופ": החבל העבה, הישן והבלוי היווה "הכשר" לסוג מסוים של יהודים שומרי מצוות. וכל זה למה? הסבירו לכרמלי שטרם הוכשר חדר מתים בבית-החולים. או אולי חדר המתים טרם נתכבד בדלת רצינית. כך או כך: במצב הקיים נבצר מן הכוהנים להיכנס לבניין בית-החולים איפה יש שמה מתים, לא עלינו. אז מה עושים? אל דאגה: הראש היהודי המציא לנו פטנטים, כמו ששר פעם יהודי שומר מצוות ידוע וזוהר, בתקופה שטרם דבק בכול המצוות. ובכן, הפתרון היה חבל משתלשל מלמעלה עד למטה. כלומר: יש חבל, יש כניסה לכוהנים, ובא לציון גואל. עד כאן הסיפור על בית-החולים "כרמל" ועל חבל, אך עדיין לא חבלי משיח. אגב, אפשר להירגע: כבר עשרות שנים שאין חבל, ובעצם, גם המשיח איננו (עדיין).
המוציא לחם!
כבר סיפרנו בעבר על עיכובים בתשלום שכר עבודה. שכר עבודה הוא, כידוע, דבר מאוד בסיסי בחייו של העובד ובחיי בני ביתו. כי בשכר העבודה קונים, בין השאר, מזון. ומהו המזון הבסיסי? לחם, כמובן. המחיר של הלחם נמצא בפיקוח ממשלתי.
אבל לא כך היה באביב 1942 בחיפה. מתוך פרוטוקול ישיבתה של וועדת העירייה: "הצעת חוקי-עזר להגדלת הלחם לשנת 1942: לאחר עיון במכתב דחוף שנתקבל מאת מפקח האספקה, דנה הוועדה באופן מקיף בשאלה בנוכחות מר פופ". (אכן, לפני 84 שנים בחיפה – פופ היה גם אדם בשר ודם, ככל הנראה פקיד בריטי), "והחליטה להמליץ לענות על הצעת חוקי-העזר כדלקמן: 1) שהגדלת מכירת הלחם וקביעת מחירו יהא כולל גם את הפיתה… 2) להוסיף סעיף שייתן לעירייה סמכות לקבוע את מחירי הלחם והפיתה תוך אזור בניין העיר ולא רק תוך אזור העירייה. וזאת בשים לב… לעובדה שמספר של מאפיות נמצא תוך אזור בניין ערים, אך מחוץ לאזור העירייה".
בהמשך מצוינים המחירים: "לחם אירופי תוצרת מאפיות אירופיות: 31 מיל הקילו מהמאפיה, לחנות או לרוכל; 34 מיל הקילו מהחנות או הרוכל, לבית". יש גם לחם אירופי תוצרת המאפיות העירוניות. מחיר הלחם הזה זול בשישה מיל מזה שבקטגוריה הקודמת. שמתם לב שעיריית חיפה הייתה רשאית לקבוע בעבר הרחוק את מחיר הלחם?
ועוד בעניין מחיר הלחם
מפקח האספקה בירושלים, שיגר ביולי 1942 חוזר סודי לעוזרים שלו במחוזות השונים. החוזר הסודי כלל את החלטת ממשלת המנדט להעלות את מחיר הקמח בתשע לירות ארץ-ישראליות לטונה החל מאחד באוגוסט אותה שנה.
העלאה זו חייבה את וועדת העירייה בחיפה להעלות את מחיר הלחם לתושבי העיר בשבעה מיל בערך לכל קילו. כלומר, שלא כמו היום, את מחירי הלחם קבעו הרשויות המקומיות באותן שנים.
(אגב, על דרך ההפרזה: מי שלא שילם ארנונה – לא קיבל לחם?)
נחזור לקיץ 1942: בעקבות החלטת הממשלה, מיהרה וועדת העירייה בחיפה להתכנס לישיבה שלא מן המניין ולדון בנושא. לאחר דיון מלא, קיבלו חברי הוועדה את ההחלטה הבאה: לוועדה אין מוצא אחר אלא להסכים להמלצת מפקח האספקה להעלות את מחיר הלחם לתושבים.
אולם, וועדת העירייה לא הסתפקה בכך. היא עמדה על דעתה להפנות את תשומת לב הממשלה (הבריטית) לעובדה שמחיר הלחם הוא קנה המידה הראשי לכל מחירי המצרכים, והיה אם יועלו מחירי הלחם, תבוא אחריהם עלייה בלתי מאורגנת של מחירי כל המצרכים. דבר כזה יגרום, כלשון הוועדה, אנדרלמוסיה ארוכה בשווקים, ויביא במצוקה את הצרכנים, ובייחוד את הפועלים ואת בעלי המשכורות הקטנות והבינוניות.
אז מה הציעה וועדת העירייה לעשות כדי שמצב זה לא יקרה? היא ביקשה מממשלת המנדט הבריטי לספוג את הפרש המחיר שנגרם מקניית החיטה. הוועדה ייפתה את כוחו של יושב הראש שלה, שבתאי לוי, לבקש מראשי שלוש העיריות הגדולות לתמוך בדרישה מהממשלה להוריד את מחיר הלחם, ולשאת בהפסד הכספי.
פרוטוקול הישיבה נמצא בארכיון העיר חיפה, ותודה למיכל הנקין.
מעניין לדעת: נפתולי המטבע בישראל: 1 מיל (בתקופת המנדט הבריטי) היה מטבע שערכו אלפית הלירה הארץ-ישראלית. 10000 לירות – ערכו של 1 שקל חדש בימינו.
העיריות היו גופים חזקים הרבה יותר עם סמכויות נרחבות. צריך לחזור לשיטה הזו ולהוציא את הריכוזיות בידי פקידי משרדי הממשלה. כמו שסוף סוף אישרו רשויות תחבורה מטרופוליניות צריך להעצים את הכח של המטרופולינים בישראל ולתקצב את חיפה שוה בשוה עם באר שבע וירושלים לא יתכן שהעיר הזו תקבל אחוז מהתקציב שמקבלת ירושלים.
כמי שגר ליד "כרמל" הישן, אני לא בטוח שזוהי התמונה הנכונה.