המוסיקה סוחפת, הקצב מכתיב את הצעדים. יפי הבלורית והראסטות לבושים בג'ינסים קרועים. נערות בלבוש קליל, מפזזות בעיניים נוצצות וקריצה שובבה. שערן מתבדר ברוח כמו גלים בים. צחוק מתגלגל ועשן סיגריות עוטפים את המרחב. כל חיוך, כל מבט, מטעינים את האוויר באנרגיה אין סופית. רקדו, רקדו לפי הקצב עד עלות השחר, החיים נראים יפים, לנצח!
"היי חבר, מזוג לי צ'ייסר!" עומרי פונה לברמן.
"אמזוג לך משהו טוב, הבטחה ממני – טעים להפליא, לא תפסיק לרקוד עד אור הבוקר.
"יאללה, קדימה גבר, שתה!" מגיש הברמן לידיו משקה.
"תודה, אחי!"
"תהנה, אחלה מסיבה יש פה הערב." משיב הברמן.
"ברור, מסיבת נובה, כולנו ציפינו ליום הזה."
"שתה , שתה היום, מי יודע מה יהיה מחר." חייך בהומור הברמן.
בפסיעות ריקוד עומרי פונה לאפרת הרוקדת ממול.
שערה המתולתל שופע והאגן מתנועע לקצב מוסיקת הטרנס.
"היי מותק, רוצה לשתות משהו טוב?"
בחיוך צחור שיניים משיבה: "כן, תביא ." לוגמת שלוק מהמשקה. קריצת עין שובבה, ידיה מנופפת
מעלה לקצב:
"בוא, תרקוד לצידי, אני נשארת עד הבוקר , מסיבה פיצוץ".
ולפתע – צבע אדום, צבע אדום. אך למי אכפת.
"העולם שייך לצעירים"
הגוף ממשיך לנוע לקצב, מבט קצר האחד לשנייה וממשיכים.
מי יעצור את האדרנלין, מי?
האימה מתקרבת עם השטן.
יריות, יריות, יריות!
"רוצו לממ"ד." זעקו בכרזה.
כולם רצים בבהילות ופנים מוטרדות, האוויר מתמלא ברעש של פאניקה.
"מה עושים?" שואל יואב, קולו מתערבב עם רעש ההמולה.
"בוא ננסה לצאת עם הרכב לכיוון היציאה." משיב לו יותם.
בעודם שומעים קולות של ירי, הם מנסים להימלט.
נערים במרוצתם פונים אליהם: "מגונית, מגונית, היכן יש פה מגונית?"
"שם" יואב מצביע לעבר מגונית מרוחקת והחל לרוץ לכיוון רכבו עם יותם.
"אני לא יכול יותר, אני מפחד" זועק לעברו יותם, "רוץ, רוץ מהר, עוד שנייה אנו מגיעים לרכב."
המחבלים רצים בעקבות ההמולה ויורים לכיוונם.
" אי, איי, ירו בי.. אבא , אבא, ירו בי, ירו בי." זעקה ענבל לאביה בטלפון ופנייה חיוורות.
" איפה את? צעק האב בתדהמה.
בבכי הסטרי מגיבה: אני .. בשטח פתוח ליד קיבוץ נירים, מסתתרת בשיחים. אבא שמישהו יגיע אני
מפחדת.
החזיקי מעמד מיד יגיעו אליך." הצטמרר האב.
"אף אחד לא מגיע, מה אני עושה עכשיו?" עיניה מלאות פחד.
"אתקשר למשטרה שיגיעו אלייך, החזיקי מעמד." האב ניסה לנחמה ושחרר נשימה עמוקה של
חוסר אונים.
גופות שותתי דם מוטלות בשדה הנרחב.
הטירוף מגיח לשטח, טנדרים לבנים עם אנשי המוות, השטן.
"אדבח אל יהוד" זעקו ובעיניהם רצח.
בצרור יריות נפלו למותם נערים ונערות שניסו להימלט, קורבנות לטבח.
שדות נרחבים, האימה רובצת בשטח האופק נראה קודר.
קומץ חברים מסתתרים מעבר לשיחים בתוך גומת האדמה הזועקת.
כל רחש, כל זיק של תנועה מגבירים את החרדה.
רטט שפתיים ועיניים דומעות, לחש זועק לשמים מפיהם של הנמלטים. "שמע ישראל אדוני אלוהינו
אדוני אחד."
"זה לא ייאמן, מה לעזאזל קורה פה?" ממלמל דני לעצמו.
דני מביט מעבר לשיח ומהרהר בליבו. " ואוו היא נאנסת באכזריות עם קנה מוצמד לראשה, צעקותיה
בתחינה למחבלים :"עזבו אותי , אל תהרגו אותי , לא, לא…. "
"אוסקוט, אוסקוט." צעקו לעברה באיום האקדח.
"איני יכול לסייע לה, איני יכול, קיבינימט?" דני חש חרדה ותסכול.
"לעזאזל, משמחה עצומה לאימה, מתי יגיעו להציל אותנו מהזוועות האלה!?"
בום. קול הירייה הדהד באוזנו של דני, הנערה שנאנסה, בירייה אחת נפלה למותה.
גופה שותת דם, דמה מתערבל עם האדמה הזועקת.
"סיוט, אני לא יכול יותר, עוד מעט יגיעו אלי." דני ממלמל לעצמו בלחש.
" הם מתקרבים אלי…" הפחד לוכד את גופו.
" אוי אלוהים, רק שלא יבחינו בי."
נערים ונערות שנקלעו "לתסריט אימה."
מכוניות שרופות על הכבישים , ההמון מנסה להימלט, צרור יריות מופנות לכיוונם.
"סע מהר, סע לשם. סע, נו …סע כבר, סע הם מאחורינו. צעקה אמלי.
"איי! ירו בי, אני פצועה! " זעקה בקול חנוק דפי שישבה מאחור.
"גם אני פצוע! לא חשוב , סע. אל תעצור לרגע, סע! " ניר השמיע את קולו החנוק ואחז ברגליו,
לעצור את הדם השותת.
"אל תביטו מעבר לחלון, תתכופפו ." לוחש הנהג.
מראה הגופות המוטלות על הכביש מזעזע.
השטן המשיך לדהור לישובים.
מחבלי הנוחבה נעמדים על טנדרים וצורחים: "אדבבך אל יהוד״
קולות האזעקה, הדהדו שוב ושוב את הישובים.
כולם נכנסים לממ"ד, עדיין לא ברור להם שאנשי המוות בדרכם אליהם.
בבתים חגגו את ליל אמש, לכאורה, חג "שמחת תורה".
בעודם מכונסים בממ"ד, קולות ירי נשמעים בישובים, החרדה מתעצמת.
קירות הבית מחוררים מיריות.
היין והחלה מונחים עדיין על השולחן, כסמל לשבתות וחגים. התמונה הייתה מנוגדת למציאות
שסבבה אותם, זמן השמחה הפך לאבן ריחיים על ליבם.
מבעד לחלון, שפה זרה משתלטת על השטח: "אדבבך אל יהוד"
נקישות על הדלתות: "איפתח אל באב!" קולם מאיים.
"האימה פורצת הביתה ללא רשות ומתגלה בדמות שטן."
מכונסים בממ"ד: הורים ,ילדים ותינוקות.
"שקט , תהיו בשקט." לוחשים ההורים.
"אני מפחד. אני מפחד " לוחש הילד.
מסרונים נשלחים למשפחות, לחברים ולשכנים: "הם פה, אצלי."
"גם אצלי נכנסו כעת , אנחנו בממ"ד." מגיב השכן.
ידית הממ"ד נאחזת ברב עוצמה. רק שלא יכנסו פנימה.
האם מחייגת בשקט למשטרה, בגרון חנוק: "היכן אתם, היכן הצבא?
טובחים בנו , יורים לכל עבר. יש פה מלא מחבלים בחוץ. בואו כבר …"
"התאזרו בסבלנות יגיעו אליכם." משיב השוטר מהתחנה.
הוא יודע שמצבם קשה ואינו יכול להגיע לשם.
על קיר הממ"ד מחוג דוהר על שעון, השעות ארוכות מלאי חרדה ותסכול.
רימון נזרק על בתים, עשן ופיח מתפזר בישובים, משפחות מצטופפות בדוחק מחניק בחדר הממ"ד.
כיתת הכוננות ליציאה נקראו.
"נשק, נשק, רוצו לקחת נשק." העבירו במסרונים האחד לשני.
"לאן אתה יוצא?" שאלה עידית את בעלה ירון.
"קראו לי לקחת נשק."
"אני הולך להציל אתכם!"
" רגע, חכה.. מה אעשה כאן בלעדיך? "
פניה חיוורות והדמעות לא פסקו מלזלוג.
"לא לצאת מהממד." מלמל האב ויצא.
"אבא, אבא" לחשו בנימת "זעקה שקטה" הילדים.
"שמרו על עצמכם, מיד חוזר."
בום, בום. רעש היריות הרעיד את הבית.
"רגע , אבדוק מבעד חלון הסלון, מקווה שלא ירו באבא." לחשה עידית לילדיה.
הפנתה עידית מבטה לחלון, פנייה חשכו כאשר הבחינה בירון זרוק על הדשא בחצר הבית, כל גופו
שותת דם.
היריות המשיכו לכיוון הבית: בום ,בום. מחבלי הנוחבה הבחינו בעידית וירו לעברה, איי… זעקה
את זעקתה האחרונה. וגופה נשמט על רצפת הסלון.
הילדים נותרו בממ"ד, שמעו בעוצמה רבה את קולות הירי.
לא הבינו מדוע אמא לא שבה. הרהרו בליבם מה עלה בגורלה של אימם, הם חששו שהמחבלים
יגיעו אליהם ומיד הסתתרו בארון.
קורל הקטנה, לא הבינה מה קורה, בפנים מבוהלות עשתה צעדיה לשכנים המוכרים לה.
כל שרצתה – שיחבקו אותה ויעניקו לה בטחון.
היא פוסעת לשכנים ונוקשת על דלתם.
כאשר הבחינו בה בעינית הדלת, פתחו את הדלת במהרה.
בקול חנוק ודמעות זולגות , פונה אליהם קורל: "אני מפחדת, אני יכולה ל…"
קורל, בואי הכנסי מהר." אחזו בידיה והכניסו אותה מיד אליהם.
הם חשבו כי יצליחו להסתתר כולם יחד. אך לא, מחבלי הנוחבה פרצו לביתם.
בצעקות ואיומים, חלק מהם נלקחו לשבי ואחרים נרצחו באכזריות.
מחבלי הנוחבה עברו בין הבתים בישובים. ירו באנשים, שרפו ילדים וחתכו איברים של הורים לעיני
ילדיהם.
אימה וזעזוע התחוללו בליבם של התושבים.
"האם אחייה או אמות." הרהר כל אחד בליבו.
מחבלי הנוחבה עסקו ברצח של אנשים, ילדים וטף, לא פסחו על הבתים בישובים.
בזזו רכושם ולקחו עימם על אופנועים וטנדרים: ילדים, תינוקות וזקנים כשבויים לעזה.
כיתת הכוננות בחיל ועוז, יצאו להילחם במחבלים.
אחרי שעות של אימה ופחד, שוטרים וחיילים הגיעו לשטח.
ראו זוועות- גופות מוטלות בכל מקום, אנשים וילדים שרופים.
סרקו כל בית, כל פינה בשטח.
"יש כאן מישהו, יש כאן מישהו..?"
"צה"ל, זה צה"ל! שמע ישראל. יש כאן מישהו?" צעקו לעבר הבתים.
בודדים שהסתתרו, קפצו מחלון הממ"ד ויצאו אליהם במהרה.
"אלוהים אדירים, טוב שהגעתם." לחש הבחור שקפץ מהחלון.
מהר , מהר, היצטרף אלינו, לחש החייל.
החיילים מיהרו לקבץ את הנותרים יחד, ובמהרה הובילו אותם לתוך חדר הממ"ד של אחת הדירות
בישוב.
כולם נצמדו בצפיפות, הפחד נרקם כמו ענן שחור, ידיהם לא הפסיקו להיאחז זו בזה, הם ניסו
להתגבר על הפחד ולהבין שהם לא לבד, אך ליבם פעם כרעם בשמים. כל פעימה הזכירה להם את
הסכנה המתקרבת.
בחוץ קולות ירי, עם ריח פיח העולה לאפם ומקשה על נשמתם. בעולם אכזרי כמו ברולטת יריות, נופלים אנשים באכזריות ללא רחמים. כל צליל של יריות רובה, כמו פעמון שמצלצל על חיים שלמים שהתרסקו.
ברגעים אלו, החיים תלויים בשבריר שנייה, כולם ציפו שתרחיש האימה הסתיים במהרה.
חיילים ושוטרים בודדים מנסים להילחם במחבלים.
מרחוק, נגלה נגמ"ש שהגיח לאזור וניסה לירות לעבר המחבלים.
"חברה בואו לכאן!" זעקו השוטרים לכל הרצים שלא מצאו מקלט .
קבוצת נערים ונערות הסתתרו מאחרי הנגמ"ש. השוטרים המשיכו בלחימה תוך שמירה על המסתתרים.
"אוי. אוי. הרגל, ירו בי ברגל." זעקה בקולות בכי ענת שנצמדה בצד הנגמ"ש. גופה נשמט על החולות.
"יהיה בסדר." ניסה נמרוד חברה לנחמה. תוך כדי שהוא מלטף ברעד את שערה.
"זה לא נגמר, אלוהים, מה קורה פה?" חששה של חברתה פז התגבר.
"אכתוב להורים מילות פרידה. לא נראה לי שאצא מכאן בחיים." חשבה בליבה פז.
היא מסיטה את ראשה הצידה ומגלה גופות מוטלת על האדמה.
הלב בפעימות אין ספור.
"מעולם לא חוויתי אימה כזו!" מלמלה לעצמה.
בכבישים מחבלי נוחבה ברכב טויוטה , יורים לעבר מכוניות.
שוטרים רבים מנסים לירות במחבלים.
לפתע, נשמעה זעקת ילדה קטנה מרכב שניצב על הכביש, כאשר דלתות הרכב פתוחות:
"הצילו, הצילו!"
השוטר מכניס ראשו לרכב: "את לבד פה?" שאל.
"אתה משלנו?" שאלה הילדה.
חייל שנעמד לצידו ענה: "כן, אנחנו צה"ל, אל תדאגי אני מיד בא." מביט לצדדים וממשיך לירות
לעבר המחבלים.
"אני עם תינוקת, אחותי, אני מפחדת." מבט של אימה על פנייה.
"חכי ברכב, התכופפי ושמרי על אחותך, אני מיד בא לקחת אתכם."
אחרי דקות של לחימה במחבלים, הגיעו לרכב שני החיילים ובמהרה חילצו את הבנות
בחיבוק חם והובילו אותן לבית הסבתא. הם הבינו שהורי הבנות נרצחו באכזריות בנסיעתם.
עד שעות הערב המאוחרות, נלחמו שוטרים, חיילים ותושבים במחבלי הנוחבה.
**
לחיים יש מספר מקצבים:
המוסיקה, שהחלה בפיזוזי אגן וידיים מונפות מעלה כאות לחיים, נדמה בצלילים רועמים של אזעקות,
קולות ירי וגופות מוטלות על הארץ, ללא רוח חיים.
סיפור מרגש ומאתגר, ממש גורם לחוויית הסיטואציה בגוף ובנפש ❤️
לפנינה, ידידתי הטובה. המון הצלחה בהמשך כתיבת הספרים