אין כמו חיפה שלי. צעידה ברחובות הכרמל המוצלים. פעילות אירובית של עליות ועוד קצת עליות. טיולי מדרגות שידעו ימים טובים יותר, המקשרות בין רחובות. פעילות שגרתית אהובה. מילדה של חיפה לאמא וסבתא הסוחפת את כולם להכיר את רזי הכרמל.
• לרגל שבוע המודעות הבינלאומי לסרטן הדם.
יום ועוד יום. לאט לאט, בזחילה איטית העלייה נעשתה כבדה יותר. "יום גדוש עבר עלייך היום" שמעתי את קולי הפנימי מסביר ומבאר את התופעה.
חולף יום, מסלול המדרגות האהוב מאלץ לעצור, לכאורה להתבונן בנוף המרהיב הניגלה לפני. "התעייפת?" ממשיך הקול לשאול אותי. לי יש תשובה לכל שאלה: "מזמן לא עליתי מדרגות, אני חייבת לחזור לכושר".
הנשימה הלכה וכבדה. ואני, שאיני מבקרת אצל רופאים, נכנעת ופונה לרופא המשפחה. "משאף וזהו", הוא פוקד עלי. "אבל תתמידי!" ממנו למומחי ריאות: "יש לך אסטמה, תפקודי הריאות אינם תקינים". ממשאף למשאף הגיע תור הבדיקות העמוקות יותר: CT ריאות.
טיולי הרחובות של הלכו והתרחקו. מצוקת הנשימה הכריעה.
בוקר יום שלישי, בגדי הפילטיס ותיק הבריכה ארוזים.
אני מצליחה "להנדס" אותך, בעלי היקר. "יוסי, אני יוצאת להתעמלות מים, אחזור כרגיל", אמרתי מבלי למצמץ, מבלי שקולי רעד. ברחוב הירוק והמוצל שלנו, חיכתה לי חברה, מוכנה ליום ליווי איתי בבית החולים. פניה אפורות מה, חיוך מאולץ על שפתיה (ככה זה כשיש חברות אחיות). "בוקר טוב, יום בילוי הכי שאפשר לנו"' אמרה, בחצי הומור.
פעם ראשונה מזה עשרות שנים אני בבית החולים עבורי. ערוכה לכאורה לבדיקה שכזו.
קראתי עליה, חקרתי אודות הרופא המומחה לבדיקה זו, נשמתי עמוקות וקיבלתי על עצמי את דין תהליכי הקבלה, ההתארגנות לבדיקה. את סביבת החלוקים הירוקים, את הסביבה הרב תרבותית עם שפע השפות סביבי. עיני ננעצות בעיניה, היא משיבה מבט של חיבוק ואהבה, נוטלת את חפצי למשמרת קצרה ואנחנו נפרדות.
בשעה ארבע, כשתיק הספורט שלי על כתפי, התייצבתי בבית.
אתה כהרגלך שואל: "איך היה בבריכה?", מה הספקת לעשות בקרמיקה?, מה יצא מהתנור?" שאלות של שגרת ימי שלישי.
אני כהרגלי, מוצאת תשובה לכל שאלה. מאוד רעבה, מכינה לנו ארוחה קלה.
המוח קודח, המחשבות מתפזרות ומתכנסות ואני מקבלת החלטה סופית:
רק כשתהיינה תוצאות ודאיות לכל כיוון, אשתף אותך ואת הבנים!
הרי עוד רגע תיוולד לנו נכדה חדשה, לא אטריד!
אתה כל כך לא במיטבך, לא אוסיף צער!
אילון עבר רק שילשום פרוצדורה רפואית והוא כל כך סובל, איך אוסיף לו?
בטוחה בדרך, מצפה יום יום לתשובה.
הנשימה כבדה. העיניים טרוטות. הדאגה מכרסמת.
הטלפון מצלצל: "אמא, אנחנו נכנסים לחדר לידה, מחכים לך".
אני מניעה את הרכב, נוסעת מהר, בזהירות, מגוייסת להגעה בטוחה, חונה על המדרכה. הכי קרוב לכניסה לבית החולים. איך אצעד מרחק ארוך? גם בבית החולים זו צעדה שלימה.
נכנסת לחדר הלידה ושומעת מהיולדת הכי יפה: "חנה, חיכיתי לך, לא יולדת בלעדייך".
אוזרת כוח, נושמת נשימות, שותה מים, מחבקת, תומכת כתף, מלטפת, מנגבת פנים, מעודדת
"עוד קצת היא בחוץ, עוד קצת", אני מבשרת.
קולות התינוקת הפשירו את כיסי הדמעות. לא מוותרת על צילום רגעי האושר. על תיעוד שמחה גדולה כל כך, מצוקה עמוקה כל כך.
תינוקת חדשה לסבתא קצת אחרת.
סבתא שאורח חייה ישתנה, שאינה יודעת מה תביא איתה התקופה הקרובה, זמן בילוי וטיפול בנכדה הוא נעלם גדול. סבתא שהנשימה כבדה עליה.
שעות של שמחה, שעות של ציפייה לתוצאות הבדיקה, עומדת על הבמה, עם חיוך של שחקנית מנוסה. הרופא התקשר, נסענו לקבל את התשובה. הפרופסור המוכר השפיל מבט, ברר ובדק מילותיו. ניסה לנסחן בשבריריות שלא תפצע נשמה.
לא זוכרת את דבריו. זוכרת רק את המילים: "מכאן את ממשיכה במחלקה ההמטולוגית", וזוכרת גם את המילה: כימותרפיה.
הישרתי מבט, שאלתי מעט, הודיתי על הבדיקה ויצאנו.
נכנסנו לרכב באיטיות ובזהירות וכך גם הנהיגה.
לא לטלטל את הרכב. אילון שעבר ניתוח רק לפני שבוע התעקש להגיע איתי, עדיין כואב.
איך מספרים לאבא, שטרם התאושש מאשפוז?
איך מספרים לאח, שחזר עם תינוקת הביתה?
זהו! הבשורה איתנו! מכאן, דרך חדשה ולא נודעת בפתחנו.
חזרנו הביתה, התכנסנו. נכנסתי לחדר העבודה. התיישבתי מולך וסיפרתי.
ידעתי מעט ודיקלמתי: יש לי סרטן דם, לימפומה. אצטרך לעבור בדיקת מח עצם כדי לקבל מידע יותר מדוייק. וזהו.
דמעות, חנק, מילים שלא הצליחו לבקוע החוצה. עינייך הטובות הישירו מבט ארוך, מבט עמוק, מבט אוהב, מבט רגוע. ואמרת: "נעבור גם את זה, אנחנו צוות, אני מזכיר לך".
מכאן, החל חמ"ל מורג לפעול. רופאים, תיאומים, בדיקות, קריאת מידע אינסופית, בהלה, הרגעה, חיבוקים, דמעות, תקווה. הכל מהכל.
נכנסתי לחדר העבודה שלך, ופגשתי על המסך את השיר שכתבת:
המתנה / יוסי מורג
הפינה בה יכולת לשתף את כאבך ודאגתך אלי.
יום יום כתבת לנו שיר ועוד שיר אותם הוצאנו לאור בספר השירים השלישי שלך שבחרנו לקרוא לו:
"יש עוד לתת".
מישהו למעלה סידר את לוחות הזמנים שלנו. ביום ההולדת האחרון שזכית לחגוג, הוזמנו לבית החולים לקבל תכנית טיפולים. יוצאים לדרך. אתה לא יכול ללוות אותי. אני מתעקשת שלא. אסור ששניים יפלו יחד. הטיפול הראשון החל. המיטה חיכתה לי במחלקה. הגעתי מצויידת באייפד, עסוקה בכתיבה. ככל שאוכל, אכתוב. וכך פתחתי: "כל אחת והסרט/ן שלה…
כתבתי ונרדמתי. כתבתי ונמנמתי. אחיות ואחים טרודים וחולפים, מאחורי פרגוד שכן אחד, מהצד השני, קול מוכר. חיים שלמים מאחורי הפרגודים. ואני שקועה.
יודעת שאנצח. יודעת שיש השומרים עלי. כאן למטה ושם מלמעלה.
לאט לאט המחטים נשלפות. כתמים בצבעים מכסים את זרועי.
"יחלוף" אני מהרהרת ומרגיעה. רוצה הביתה, להרגיע אותך. נשארת בעורף אך בחזית.
בבית, בזרועות חבוקות ובארוחת השף שהכנת לי באהבה, התיישבנו שנינו.
עיניך בעיניי. הדאגה, חוסר האונים השתקפו כמראה זכה, טהורה מעינייך… ראיתי גם עוצמה, ראיתי את האופטימיות. הכל שלך.
תופעות הלוואי לא איחרו להגיע. על פי הכתוב: כל יום והעוצמה שלו.
הבית התרוקן ממבקרים. כל זיהום או מחלה בעת זו, זו קללה לא קטנה.
הקפדנו. כל המידע תוייק לאחר קריאה, ונשאר במטבח. לרענון וללמידה.
פסח קשה. שולחן מצומצם.
אין נפגשים, נזהרים ממערכת חיסון שנפגעת.
חמישה אנשים בליל סדר. אבא ואמא, ושניים מהבנים. השולחן ערוך לתפארת, מאכלי החג המסורתיים שלנו, מפיצים את ניחוחות החג בכל הבניין.
בחוץ סוער, הגשמים ניתכים ללא הפוגה. הרוח שורקת מנגינה מבעד לחלונות. החוץ והפנים, חד הם.
אין אביב, אין קרן אור, אין!
הימים ארוכים, הזיעה מתישה, הבחילה מבהילה. יום ועוד יום. עד פסח שני. פסח שני מביא איתו אור. השמש שולחת קרני חום ואתה יוצא להתאוורר מעט.
לטייל ברחובות הכרמל שלנו. מסע של כמה קילומטרים. "אגיע לקראת צהריים", אתה מודיע.
ואני כל כך שמחה ביציאה הכל כך טובה עבורך.
רק לא ידעתי שזו תהיה היציאה האחרונה.
התהפכת, חזרת בכוחות עילאיים הביתה. הזמנתי אמבולנס. אשפזו.
כל תחנוני להגיע לבית החולים נענו בלאו מוחלט.
"הנויטרופילים שלך מאד נמוכים"
"בבית החולים יש זיהומים"
"אחריות לילדים"
"את בקרב שלך כעת".
נכנסת ולא חזרת אלי. לוויה עם אלפים, שאני מבודדת ממך, מהם.
סחרחורת, חולשה, מסיכה, מים, רכבת הרים שהתרסקה לה.
קמה מ"שבעה". בשעה 7.30 כולנו מול זרי הפרחים בבית הקברות, עדיין לא קולטת היכן אני והיכן אתה. שהרי בשעה 9.00 מחכים לי לטיפול שני בבית החולים.
טיפול ותופעות לוואי, עוד טיפול ועוד תופעות.
עטופה בבנים, בכלה, בחברים ובחברות.
יודעת שאנצח. יודעת שאתה איתי. חשה את העוצמה שלנו יחד.
תופעות הלוואי שהגיעו ברגע, לקחו זמנם להיעלם ולהיפרד ממני.
צוות בית החולים הפך להיות חלק מאורחות חיים. בדיקות, מעקבים, חששות, חרדות.
שהרי הרופאה התעקשה ואמרה: "זוהי מחלה חוזרת", ולשאלתי האם אינה מכירה מישהו שאצלו לא חזרה המחלה, הרכינה ראש.
ואני, בדיוק בדרך בה חיינו יחד מעל 40 שנים, ממשיכה להוביל את השבט הנפלא שלנו.
בצד הכאב, יש שמחות.
בצד חששות מהמחלה, יש פעילות ברוכה,
יש עיסוקים מצמיחים בכל מיני גוונים וערוצים,
זכיתי במשפחה וחברים עוטפים.
בצד הגעגועים, יש הודיה על הטוב שהיה.
ואולי… כשהרופאה תִּשַׁאֵל: "האם את מכירה מישהו או מישהי שהמחלה לא חזרה לו/ה?"
תענה: "כן, אני מכירה".