הורות אחרי השבעה באוקטובר, ה-1 בספטמבר 2024 במסך מפוצל • יעל שנער חברת מועצה מהירוקים וחברת ועדת חינוך
לפני כל מה שאני, אני אמא של שני, גלי ודרור.
אחד התפקידים של הורים לילדים בגיל הרך, זה לעזור להם למצוא מילים לתחושות שלהם כלפי העולם.
ילדים לא בוכים מכאב המכה, הם בוכים כי הופתעו או נבהלו או התאכזבו מהמעידה.
לסייע לילדים שלנו להגדיר מה הם מרגישים, מייצר אצלם סדר ורוגע.
זה נכון גם למבוגרים.
ולי אין מילים לאבל ולצער, נגמרו, נראה לי שהכאב הזה יהיה פה לכל החיים.
ויחסית לסביבה, על מה הלין?
בעלי לא בעזה, במעגל הראשון של המשפחה והחברים שלי לא נפל חלל, כמעט ולא רצנו למקלט בחיפה, בינתיים.
מה שנורא זה שבמעגל השני שלי – בשורות איוב, חטופים וחללים, פצועים ומפונים, אנשים שנגמרו, נהרות של יגון עמוק.
אני כל אחד מהם, ברמ"ח אבריי, מעומק ליבי, אני חייל צעיר שנפל והיה כותרת לרגע, אני עדן והירש שורדים ומוצאים להורג במנהרה, אני מבלים בנובה במנוסה.
והפייסבוק שואל אותי – על מה אני חושבת?
ואני חושבת שאם הייתי בת 23 ולא בת 38 בשבעה באוקטובר, בוודאי הייתי בנובה.
אני נזכרת במסיבת טבע שהלכתי אליה עם שי באחת מקצוות הארץ, היתה מסיבה נהדרת, אנשים יפים, בטח כמו בנובה, התחפשתי לאינדיאנית וצחקנו ואהבנו מאוד,
ואז אני חושבת כמה אני איטית בריצה.
לא היה לי סיכוי, אם היו יורים עלינו,
מתוך 3,000 מבלים בנובה – 367 נפשות נטבחו, 40 נחטפו, עשרות נאנסו.
הם רצחו לי גם את הזיכרון של האהבה.
הם הוציאו להורג את הדברים הכי יפים, מוזיקה, פסטיבל, קיבוץ, חג, שבת בבוקר, בית, משפחה.
טריגרים.
מילת באזז מתקרבנת שהייתי שיפוטית כלפיה, נוכחת בחיים שלי על מלא ובמלא סיטואציות:
אמא שלי קנתה לבן שלי, הנכד שלה, טרקטור מוגזם ויפהפה, דרור נוסע איתו ברחבי בת גלים ומנפנף לעוברים והשבים, אין אחד שלא מחייך אליו.
והינה סרטון של אריאל ביבס מחייך על אותו הטרקטור בדיוק, אחד לאחד. מעניין אם גם אצלו סבתא וסבא, שנטבחו בביתם, קנו את הטרקטור.
וכל כך חם ולח בקיץ הזה,
כמה חם לתצפיתניות החטופות במנהרות שהן גיהנום.
מה עושים להן שם, אין אוויר, אי אפשר להכיל, ילדות שלנו בידי השטן.
רבים הדברים שמפעילים טריגרים: טויטה לבנה, אינספור סטיקרים וכרזות בכל מקום, שיר ברדיו, וכמובן החדשות הנוראיות.
העיניים שלי מתמלאות דמעות, ועכשיו נושאים אלי עיניים הילדים המתוקים שלי, וזה ה-1 בספטמבר, וזה כיתה א', הכל מוכן, והם מתרגשים ומצפים.
אני מוכרחה למקבל, כמו אותו מסך מפוצל שהיה פעם.
אני העוגן של הילדים שלי.
אני לא יכולה ליפול לבור שחור, לא כרגע, לא משנה כמה אני עצובה.
אז אני ממכבלת, ב-כ ולא ב-ק', כי זה לא קווים מקבילים, זה כבלים של מתכת.
זה שורשים של טראומה שמכים שורש, חוטי משי שתופרים פצע שלעולם לא יתאחה, גם אחרי שנת האבל הקולקטיבית הזאת.
בחיים של לפני המלחמה הייתי אמא אחרת, היינו הורים אחרים. הקפדנו למשל על תזונה, הסבים והסבתות ידעו מה אסור.
אין לנו טלוויזיה בבית וכמעט שלא היו מסכים.
התעסקנו רבות בהורות שלנו, ביחסים בין האחים, היו לנו עקרונות. בשבעה באוקטובר כל זה נזרק מהחלון.
הילדים לא הבינו מאיפה גשם הממתקים והאלזה במחשב נפלו עליהם, אנחנו קנינו זמן לצרוך חדשות וליפול.
אחר כך קיבלנו פרופרציות, באמת מה חשבתי לעצמי שרבתי עם ההורים שלי כי הם הביאו גלידה לילדים?
מה נסגר איתי? אין צרות אמיתיות בעולם?
החיים כל כך קצרים, וקשים, והם סבא וסבתא, שיאכלו גלידה, גם שיראו טלוויזיה, מה כבר יקרה.
עיגול הקצוות הזאת היה הכרחי בשבילנו כדאי לשרוד.
הוא לא רע גם אחרי.
אנחנו הורים דידקטיים, גם כלפי הילדים, מקפידים על הקראת סיפור ופודקאסטים איכותיים, קונצרט והצגה.
אבל גם דידקטיים כלפי עצמנו, קראנו ולמדנו שכאשר ילד שואל למה? אז נכון לענות: "למה אתה חושב?"
לתת לו עצמאות, ולא ישר לספק תשובה.
האמצעית שלי שואלת, קראתי לה גלי, שתגלה את העולם, היא באמת כזאת – בת 5 עם עיניים מטריפות ואוזניים שקולטות הכל.
באזעקה היחידה שהיינו בה, ביום שישי, רצנו עם כל הרחוב למקלט הציבורי,
היא הבינה, היא שמעה את הבום, היא שאלה – המון,
ואני הסברתי בצורה חלוטה, ולא השארתי פתח או צהר לרשמים מפחידים, שבכל זאת הגיעו.
רק דבר אחד אני לא מצליחה להגיד לילדים יותר, ולא יכולה ולא רוצה לומר.
שמפלצות אינן אמיתיות.
הן אמיתיות, ראיתי את כל הסרטונים, כן – את כולם.
ובשביל שאתם לא תצטרכו אני אגיד שמפלצות הן אמיתיות מאוד.
אז אני ממכבלת כאמא בשביל לתפקד, אבל אחרי השבעה באוקטובר אני לא משקרת יותר לאף אחד בנוגע למפלצות.