כל הדרכים מובילות לרומא: "להיכנס לחיפה מהכיוון הזה, להיכנס הביתה." / לילי מילת תופסת מדף

היה יום יפה הוד השרון ביום ראשון האחרון. הקפה שהכינו לי, למרות שכבר עמדו לסגור, בבית הקפה ארצי ואמה, היה טעים ונסעתי לי לבקר חנות ספרים חדשה שנפתחה בכיכר המושבה. בעודי מתפתלת בדרך מגדיאל לעומקה של העיירה נשמעה אזעקה. המכוניות שעצרו והאנשים שרצו הבהירו לי שאוזניי אינן מטעות אותי.

הצטרפתי למנוסה אל דוכן שווארמה בכיכר, אירוני משהו, כי הצמחונית שאני, לא הייתה עוצרת שם לאכול. בדוכן השווארמה מצאתי מחסה ואנשים טובים ושונים שהתקבצו להם יחדיו לעת פחד. יש רגע של המתנה כזה, שאתה אופטימי זהיר, אולי זו אזעקת שווא. הרגע חלף והד הפיצוץ שנשמע החזיר אותי לחיפה, קיץ 2006, אני עם בכורתי והיא עוד לא בת שנה רצות למקלט ברחוב מרגלית, ממתינות, שומעות נפילה, יוצאות.

אחת הנפילות אז נחתה במגרש החנייה של בית הוריי. בינתיים בהוד השרון, העמקתי בהיכרות עם דוכן השווארמה והצטופפנו במטבח שלהם. עוד פיצוץ מרעיד, ואני מתחבקת עם מישהי שגם היא אורחת לרגע במקום. טלפון לבכורתי, עכשיו היא חיילת. היא בסדר. טלפון לאמא. אני בסדר. כל מה שרציתי באותו רגע היה, שוב באופן אירוני, להיות בחיפה, במקום שנושא את הטראומה אך מאכלס גם את המרפא – עיר ילדותי, משפחתי, חבריי.

׳כולנו מחיפה׳

חיפאים תמיד מתחברים איכשהו, או כמו שאמרה לי מישהי שהכרתי מוקדם יותר ברמת השרון, 'כולנו מחיפה'. והנה, גם האיש הטוב שעובד בדוכן השווארמה, שהרגיע אותי כשראה את הדמעות מציצות, גר בחיפה. נסעתי. התקשרתי למספר אחד שלי בעת מצוקה, אחי היקר, שתמיד עונה לי ועזב את הישיבה כדי להיות עבור אחותו.

אני כבר בכביש החוף, יקום מצד ימין, אני בוכה. מתקשרת ליעד הבא, האיש. רוצה להתקשר לקטנה שלי אבל לא רוצה להדאיג אותה סתם. יש רגע כזה, בין אחרי עתלית לכיוון הכניסה הדרומית לחיפה, שהים נעשה (בעיניי) כחול יותר ומרגיע. אני אוהבת להיכנס לחיפה מהכיוון הזה, להיכנס הביתה. 

כל הדרכים מובילות לרומא / שרה אדמס

במהלך הנסיעה הבנתי משהו חשוב. אני לא לבד. גם כשאני במקום טוב הוד השרון, יש אנשים בדרך שיהיו איתי ואהיה איתם, גם אם זה לאותו רגע. ואני לא לבד גם ליותר מרגע כי יש אנשים שיעזבו הכול ויהיו עבורי כשאצטרך. אז אני לא בודדה, כמו אמיליה, גיבורת הספר כל הדרכים מובילות לרומא מאת שרה אדמס, איתה ביליתי את השבת האחרונה. הבילוי היה קצר כי בערב שבת והפסקת צהרים למחרת סיימתי את הקריאה. 

מי שעוקב אחריי כאן בשנה האחרונה כבר מכיר ויודע על אהבתי הגדולה לאייקון אודרי הפבורן. היא אפילו כינויה של גיבורת ספרי, בת מספר ארבע. אני מאשימה את בית הוריי, ששבה אותי בקסם הסרטים ההם ואנחנו עדיין צופים אדוקים. חופשה ברומא הוא סרט שהצליח לחבר הרבה מאתנו ואף גלש לשלוש דורות של צופים.

באחת הפעמים שמשפחתי הגיעה לביקור בקיבוץ הקרנו על המסך הגדול את הסרט, ישבנו אבי, אחי, אני והצעירה שלי, לצפות בנסיכה אן וג'ו ברדלי מתאהבים ברומא של 1953. הסרט הזה וקזבלנקה, הם הסרטים היחידים שאני ממש לא אוהבת את הסוף שלהם ועדיין אצפה בהם שוב ושוב. כך, בקיץ שהיה נסעתי עם הבנות לחופשה ברומא, לפני הגיוס הצפוי. הצעירה ביקרה אצל סרג'יו, הספר הנפלא, שהפליא לשחזר את תספורת אודרי הפבורן. כמובן, צילמנו אותה על המדרגות הספרדיות בהתאם. לא יודעים על מה אני מדברת? חפשו את הסרט, מי יודע, אולי גם אתכם יתפוס החיידק הטוב.

אז אמיליה ריי רוז, גיבורת ספרה של שרה אדמס, אוהבת את אודרי לפחות כמוני. היא כוכבת עולה, מוקפת מעריצים ושומרי ראש ומרגישה… בודדה. היא 'פונה לעצת' האייקון שלה ושולפת את הסרט חופשה ברומא.

באקט ספונטני היא יוצאת לעיירה קטנה בשם רומא, שנמצאת בקנטקי. שם הרכב העתיק שלה שובק חיים בחצרו של נואה. הספר כל הדרכים מובילות לרומא הוא קומדיה רומנטית. כל המרכיבים הטובים שייקחו אתכם בהומור חמוד לחיים שאחרי המלחמה, לימים בהם הוא והיא ואהבה. ו"הנה הם באים, ימים של שקט. כבר שכחנו איך שהם נראים." (מתוך 'ימים של שקט', ירדן בר כוכבא). צריך להתאמץ, אני יודעת, אבל אני גם יודעת שהם באים. הם חייבים.

ציטוט ממחשבותיו של נואה:

זאת לא התאהבות. אפילו לא תשוקה. זה הרגש הנורא מכולם…דאגה.
דאגה היא מסוכנת כי היא לא מצוידת בחגורת בטיחות כמו שיש לרגשות אנוכיים. לדאגה יש הרבה מה להפסיד, והיא כמעט תמיד מסתיימת בלב שבור.

בנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, כל הסיבות מובילות לכך שהספר נשאר. הוא עשה לי טוב על הלב בימים שהוא כואב, מגיע לו לתפוס מדף.

פרטי הספר: 

כל הדרכים מובילות לרומא מאת שרה אדמס, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2023.

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי