בשנת 2000, במפגש משפחתי, שמעתי לראשונה את סיפור ההישרדות המדהים של משפחתי בפולין, בתקופת השואה. ליתר דיוק – התוודעתי לעצם קיומו של סיפור, ושמעתי חלקים ממנו, שבאותה עת לא ניתן היה לחברם זה לזה (כרונולוגית), ובוודאי לא לקבל תשובות על אין ספור שאלות מתבקשות.
המספרים היו אבי ודודתי. לדידם – איחרנו לשאול… אביהם נפטר שמונה שנים לפני כן, ו"הוא היחיד שיכול היה להשיב". שניהם זכרו לא מעט מקורותיהם, אולם מלבד שם יחיד של אחת המשפחות אצלה הסתתרו, לא זכרו שמות של אנשים נוספים או את שמות הכפרים בהם הכול התרחש.
סבי, יוסף, שהיה סוחר בקר, נולד וגדל במשפחה יהודית יחידה בכפר קטן, לא הרחק מהעיירה פרושוביץ הנמצאת כעשרים וחמישה ק"מ מצפון מזרח לקראקוב. היו לו חברים רבים באזור (גויים כמובן), בהם גם פריצים אמידים, עימם עמד בקשרי מסחר ממושכים.
ב-1932 נשא לאישה את פרומה, ולבקשתה עברו לגור בפרושוביץ. עד פרוץ מלה"ע ה-2 המשפחה חיה על מי מנוחות. ב-1934 נולדה דודתי (ברוניה) וב-1938 אבי (מוניאק). באוגוסט 1942 גורשו תושביה היהודים של העיירה. רובם נשלחו למחנה ההשמדה בלזץ, אל מותם.
עם המעטים מיהודי העיירה המכותרת שהרהיבו עוז לנסות להימלט ממנה ערב הגירוש, נמנו גם סבי וסבתי ושני ילדיהם. הם בילו שבועות אחדים ביער סמוך, תחת כיפת השמיים. סבתי לקתה בדלקת ריאות חריפה, שבהעדר רופא ותרופות – הביאה לפטירתה.
עוברים לכפר
שמועות על גירוש שני וסופי של יהודים מכל יישובי הסביבה גרם לסבי לצאת עם שני ילדיו לבית ידידו בכפר סמוך לעיירה, שם השתכנו השלושה בעליית הגג. בהמשך נאלצו לעזוב, מצאו מקלט בעליית גג בכפר אחר, ומקץ כמה חודשים הסתלקו מיידית משום שנחשפו במקרה לעיניים לא רצויות. לאחר לילות רבים בהם לנו בעיקר בגרנות ורפתות "השתכנו" בבור שנחפר למענם בתוך רפת, לצד בית מט לנפול בעיבורי כפר אחר.
לבור הזה הצטרפו שישה בני משפחה נוספים. תשע נפשות שהו בו למעלה משנה.
סבי היה הממשק היחיד שלהם עם החוץ, ומדי פעם יצא לגיחות ליליות לכפרים סמוכים, לרכוש או לקבל מזון. באחת מגיחותיו אלה נפל לידי אנשי א"ק (מחתרת פולנית) חמושים שהתכוונו להוציאו להורג, ונחלץ בעור שיניו.
החיים במסתורים זימנו להם תהפוכות רבות ואתגרים שחייבו פתרונות יצירתיים, לצד הסתייעות בידידים אמיצים, וביותר מקורטוב מזל (כמה וכמה פעמים). כמעט כל היהודים שניסו להסתתר בכפרים באזור זה לא שרדו.
בשל קוצר היריעה כאן, סיפרתי רק את המעט שנחוץ כרקע לחיפוש אחר משפחת קוטיזה.
הסיפור במלואו מובא בספר "למטה מפרה" שראה אור לפני מעט יותר משנה, והוא פרי "מסע" בעקבותיו, שארך כעשרים שנים.
מאז אותו כינוס משפחתי שהאיר והעיר את הסיפור המרתק חיפשתי כל פרט שיכול להתקשר לסיפורם, להשלים חלקים חסרים, ולסייע באיתור מקומות המחבוא. זה לא דרש השקעת זמן מהותית, משום שכמעט לא היה מידע רלוונטי (גם לא במוזיאונים וארכיונים, כולל "יד ושם" בו תליתי תקוות).
דודתי לא זכרה כלל שמות (לא כפרים ולא אנשים…). השם היחיד שזכר אבי היה שם המשפחה "קוטיזה". הם גם ידעו לומר שזו הייתה המשפחה הראשונה אצלה הסתתרו.
בימי השהייה הראשונים אצל משפחת קוטיזה, סבי התיר לאבי לצאת מדי יום מעליית הגג בה שהו, כדי לשחק מספר שעות מחוץ לבית עם שני ילדי המשפחה המארחת, אולם התנאי לכך היה שינון שמו החדש:
שמו המקורי של אבי הוא "מוניאק", וסבי הנחה אותו (בן ארבע שנים) שאם מישהו שואל לשמו, עליו להשיב "מניאק קוטיזה" (משמע – להשמיט את האות ו' משמו הפרטי), כאילו הוא אחיהם של עמיתיו למשחק. השינון הזה, כ"כרטיס" ליציאה מעליית הגג האפלה, הביא לכך שהשם הזה נחרת בזיכרונו.
לאחר מספר שבועות בעליית הגג של קוטיזה, משפחת מורילס הסתגלה ל"שגרה" החדשה.
השלווה היחסית הופרה כאשר אנשי אס.אס. גרמנים החלו להופיע בכפרים בסיורי פתע, עקב הלשנות מצד הכפריים הפולנים באשר לשכנים המחביאים יהודים. תחושת הפחד התעצמה ופשתה בכל האזור. לא ניתן היה לסמוך עוד על איש, גם לא על שכנים וידידים.
כל זה השפיע מאוד על הגברת קוטיזה, שהחלה להפגין סימני מצוקה. לא אחת חלמה בלילות שגרמנים מגלים את אורחיהם שבעליית הגג, ויורים בהם ובילדיה שלה.
מר קוטיזה, שחשש שהתנהגותה של אשתו תמשוך תשומת לב וחשדות, שוחח על כך עם יוסף, סבי.
שני אירועים הגדישו את הסאה, וגרמו למר קוטיזה לבקש מיוסף לעזוב
מתוך הספר "למטה מפרה":
באחד הבקרים, עת היה מוניאק מחוץ לבית, כרגיל, שקוע במשחק, שמע לפתע את קוטיזה קורא לו "בוא אליי, מהר". הסתכל על שני שותפיו למשחק, חוכך בדעתו אם להיענות. השתהותו זו הייתה ארוכה מדי לטעמו של קוטיזה, שגמא בצעדים מהירים את המרחק שביניהם, תפס בפרק ידו של הילד, וחזר "בוא. מהר".
משהו בנימת קולו גרם למוניאק להבין את הדחיפות. הוא רץ לצד האיש חמור הסבר, שהלך במהירות לכיוון הבית בלא להרפות מידו. כשהגיעו אל הדלת, הסתובב קוטיזה וקרא אל ילדיו "היכנסו הביתה".
בלי להתמהמה, התקרב עם הילד אל גרם המדרגות לעליית הגג ובבת אחת הניף אותו כלפי מעלה, אוחזו במותניו. מוניאק הרגיש זוג זרועות נוסף תופס בו ומושך אותו מידי קוטיזה. אביו הוריד אותו מידיו אל רצפת עליית הגג, והובילו במהירות לנישה הצרה בקצה העלייה, במקום בו הגג כמעט נושק לרצפה. קוטיזה חזר אל דלת הבית, וידא שילדיו נכנסו, ונעל אותה.
ברוניה, שכבר הייתה שרועה שם, סימנה לו לשתוק ומיהרה להסב מבטה בחזרה החוצה. מוניאק נשכב בזריזות, הצמיד לחיו אל הרצפה, ראשו כמעט נוגע בראש אחותו ופניו לחצר הבית, סקרנות וחשש משמשים בו בערבוביה. יוסף מיהר לדחוק אגודות קש לעברם עד שלא ניתן היה לראותם מראש גרם המדרגות. כמעט כיסה אותם כליל. לאחר מכן השתרע בעצמו בהמשך אותה נישה, מסיט ערימות קש כך שייסתר גם הוא.
מבעד לחרכים ראו השלושה קבוצת חיילים נושאי רובים מכודנים נכנסת בצעדים מהירים אל הגורן שבבית הסמוך. הגרמנים נעצו את נשקם המכודן שוב ושוב במצבורי חבילות קש, כפי הנראה בניסיון למצוא אנשים שסברו שהסתתרו שם. מוניאק וברוניה המבועתים הצטנפו במקום מחבואם. מראה לובשי המדים הנעולים נעליים גבוהות וחובשים קסדות, העסוקים בנחישות בציד אדם, היה מוחשי מאוד וקרוב כדי יידוי אבן.
כעבור דקות ארוכות של חיפוש קדחתני עזבו כלעומת שבאו, בלא שמצאו את מבוקשם.
למחרת סיפר קוטיזה ליוסף שגרמנים במדים ערכו חיפושים בבתים נוספים בכפר, לכדו שני יהודים שהסתתרו, ירו בהם בו במקום ולאחר מכן גם בכל בני המשפחה שסיפקה להם מחסה. קוטיזה היה קרוע בין רצונו להמשיך לארחם לבין ההבנה שחלחלה בו שאין ביכולתו לערוב לשלומם, בצל החשש ממעשה נמהר של אשתו, הטרופה בפחדיה.
יום לאחר מכן, ביקש קוטיזה מיוסף שימצא לו ולילדיו מקום מסתור אחר, והשלושה עזבו.
הנחתי שמשפחת קוטיזה המבוקשת התגוררה בכפר הנמצא בטווח הליכה מפרושוביץ, משום שדודתי סיפרה שהם הגיעו לשם רגלית. כלומר – מרחק שילד בן ארבע מסוגל לצעוד. במשך שנים של חיפושים ברשת, לא מצאתי משפחת קוטיזה שקרובה דיה לעיירה פרושוביץ. האיות הלועזי של השם לא היה ידוע לי, וניסיתי אפשרויות רבות, אך בלא הועיל.
לא אחת פניתי ב"פייסבוק" לאנשים ששמם קוטיזה, אך לא זכיתי לתגובה. לא מאוד מפתיע.
בשנת 2016 טסנו אבי ואני לפולין, לבקר בפרושוביץ (עיירת הולדתו) ובכפרי הסביבה, בתקווה למצוא אנשים ומקומות הקשורים לסיפור. ביקור קודם, שש שנים לפני כן, לא קידם אותנו כלל בכל האמור לאיתור משפחות המחביאים.
במפגש עם בתו של חבר קרוב של סבי נראה היה שהמזל מאיר לנו פנים: ביקשתי מאבי שישאל אם היא מכירה את השם "קוטיזה" (אינני דובר פולנית).
למשמע השם, עוד לפני שהספיק לנסח שאלה, אורו פניה והיא החלה להשיב בשטף.
"קוטיזה הם בני משפחה שלה", תרגם אבא. אפילו בשביל הרגע הזה לבדו כדאי היה לטוס לפולין… אנו עומדים לפגוש את צאצאי המשפחה שחיפשנו שנים, חשבתי, אולי אף נוכל לבקר בעליית הגג בה התחבאו!
אמרה שמשפחת קוטיזה מתגוררת בכפר קלימונטוב, הנמצא כארבעה קילומטרים מצפון לפרושוביץ, מה שהתיישב עם ההנחה שהכפר המבוקש נמצא במרחק הליכה מהעיירה.
הוסיפה שאחותה, אנה, מתגוררת אף היא בקלימונטוב, ותוכל למסור לנו את מלוא הפרטים על משפחת קוטיזה. הביקור אצל אנה תואם לבוקר המחרת.
מלאי תקוות והתרגשות הגענו לביתה של אנה.
לאחר שהאזינה בעניין רב, אמרה שבית משפחת קוטיזה אינו רחוק מביתה, אולם איש אינו גר בו עוד. "נשמח לראותו גם מן החוץ בלבד", ביקשתי מאבא שיתרגם.
אנה נראתה מהוססת. אמרה שהיא לא בטוחה – שייתכן שהרסו את הבית…
הם המשיכו לשוחח, אבל לא ניכרה התקדמות.
"היא אומרת שהיו כאן כמה משפחות קוטיזה. אולי שש או שמונה, ושאינה יכולה לדעת איזו מהן היא המבוקשת", פירש לי אבי. לבקשתי, אבא הוסיף באוזניה כל פרט שחשבתי שיכול לכוונה למשפחה שחיפשנו ("היו ארנבים בחצר", "היו שני ילדים – בן ובת, בערך בגילך"). אפס, אנה "ננעלה". ברור היה לנו שקודם לכן התייחסה לבית מסוים, כאשר הציעה שנלך לראותו, אבל משום מה חזרה בה ועמדה על כך שלא ניתן לדעת באיזו מהמשפחות מדובר.
מפח הנפש היה עצום, כגודל הציפיות.
פריצת דרך נרשמה בספטמבר 2020:
פניתי ב"פייסבוק" למישהי בשם ג'סטינה קוטיזה, שאף השיבה. לא קל היה לשכנעה שהסיפור אמיתי, שלא מדובר במתיחה או תרמית. סיפרה שסבה, בן יותר מתשעים שנים באותה עת, התגורר בקלימונטוב שנים רבות. גם בתקופת השואה.
סבה גרס שגרו בקלימונטוב שתי משפחות קוטיזה, על ענפיהן. הוא גם זכר שדודו (אחי אביו) ואשתו נעצרו על ידי הנאצים באשמת סיוע או הסתרת יהודים, ומעולם לא שבו. שכניהם הלשינו עליהם. אישר שלזוג היו ילדים, אך לא זכר כמה. לדבריו, ביתם בקלימונטוב חודש ולבש מראה שונה לחלוטין.
ג'סטינה קישרה אותי לקאמיל קוטיזה, שאינו בן משפחתה, המתגורר אף הוא בקלימונטוב. קאמיל כתב לי שמשפחתו אכן הסתירה משפחה יהודית בתקופה האמורה, אולם הוא עצמו אינו יודע הרבה בעניין זה, ושלא נותרו לו קרובים המכירים את שהתרחש אז. לא ידע להשיב כמה נפשות מנתה המשפחה שהוסתרה, אך פרטים אחרים שזכר עוררו תקוות.
לדבריו, המחביאים היו הזוג ולאדיסלאב והלנה קוטיזה. להם שני ילדים, בן ובת… הבן היה סבו של קאמיל מצד אביו. שאלותיי בדבר ביתם של ולאדיסלאב והלנה הוליכו לגילוי המרנין שקאמיל עצמו מתגורר בבית המדובר, וכן – יש בו עליית גג!
ביקשתי שיצלם את הבית מבחוץ וכן את עליית הגג והמדרגות המוליכות אליה.
למראה התמונות, אישר אבי שנראה שזה המקום! זו עליית הגג והבית בו הסתתרו לפני יותר משמונים שנים!
עם זאת, אבא טען שלא היה חלון בעליית הגג בעת שהסתתרו שם. קאמיל נועץ באימו, וזו השיבה שהחלון חדש יחסית. בזאת התפוגגו הספקות. זה אכן הבית המבוקש.
בית שאולי נעדר ייחוד חיצוני (ראו תמונה), אבל עודו עומד על תילו, עדות אילמת לגבורה שהזמן שחלף והסודיות המתבקשת כמעט הצליחו למחות.
אוסיף רק שהצלחנו לאתר גם את המשפחה ש"אירחה" את משפחתי בבור, ואף את מיקום הבור! פרטי ההתרחשויות ומידע על שתי המשפחות נמסרו ל"יד ושם" בבקשה להכיר במחביאים כ"חסידי אומות העולם".
תודה רבה, טובה יקרה!
הסיפור של משפחת סרבטקה שלוב בסיפור המשפחתי שלנו, מימי פרושוביץ, דרך תקופת ההסתתרות, מחנה לנדסברג, וגם בישראל.
מנדל אף היה חלק ממספר אירועים המתוארים בספר "למטה מפרה".
בילדותי ביקרנו פעמים רבות אצל גניה, אחותו. אני זוכר היטב את דירתם בהדר (ברחוב יל"ג, אם אינני טועה). לצערי – אז טרם היכרתי את הסיפורים המופלאים.
שוב – תודה שהגבת, ותודה על שכתבת!
ערן מורליס היקר.
סיפור המשפחה ממש הזכיר לי את סיפור משפחת חמי וחמותי. משפ׳ סרבטקה. גם הם מפרושוביץ. הם הכירו את משפחתך . ביקרנו את הוריך, אנשים מקסימים. סבך ואביך מוניאק היו יחד עם משפ׳ סרבטקה במחנה העקורים לנדצברג שם נולד בעלי יצחק.
שמחתי לקרוא את הכתבה.
טובה שגיא.
תודה רבה, טובה יקרה!
הסיפור של משפחת סרבטקה שלוב בסיפור המשפחתי שלנו, מימי פרושוביץ, דרך תקופת ההסתתרות, מחנה לנדסברג, וגם בישראל.
מנדל אף היה חלק ממספר אירועים המתוארים בספר "למטה מפרה".
בילדותי ביקרנו פעמים רבות אצל גניה, אחותו. אני זוכר היטב את דירתם בהדר (ברחוב יל"ג, אם אינני טועה). לצערי – אז טרם היכרתי את הסיפורים המופלאים.
שוב – תודה שהגבת, ותודה על שכתבת!