רותי גנץ מחיפה – אחות מוסמכת, כנרת ורקדנית פלמנקו

רותי גנץ, אישה יפיפייה מלאה חיות המלווה בחיוך קורן, הינה אלמנתו של שמואל גנץ מי שהיה מנכ"ל עיריית חיפה במשך כ-10 שנים (2006-2016). שמואל ז"ל ורותי תבל"א היכרו זו את זה בנערותם, והיו בני אותו מחזור לימודים (ילידי 1940) בעיר רחובות. כיום רותי מתגוררת מתחם הדיור המוגן היוקרתי "אוונגרד רזידנס" במרומי הכרמל אשר בולט הן ביופיו החיצוני והן בעיצובו הפנימי.

"גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן כאשר ההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה- ממש כשם המדור- "גם אני חי פה".

במסגרת מדור זה נכיר דמויות חיפאיות ואת מקום מגוריהן. ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדלני"ת או תיאור עיצובי בלבד, אלא מהותה של הכירות זו הינה להיוודע בבית המארחים – אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית.

ילדות השזורה בתפקידי האב

רותי וינשטוק-גפן נולדה לפני קום המדינה בחיפה, בבית היולדות הפרטי "בתר" (אשר היה ברח' פבזנר 39). משפחתה המורחבת (כולל הסבא והסבתא) גרה בעתלית – ובעת זו אביה, חנן, היה קצין משטרה מטעם המנדט הבריטי. בשנת 1948 עם הקמת המדינה נציגי השילטון הבריטי הסירו את דיגלם, הונף דגל מדינת ישראל וחנן וינשטוק-גפן הוכרז כמפקד משטרת זיכרון יעקב הישראלית!

באותה התקופה מקובל היה שמפקד תחנת המשטרה גר עם משפחתו במתחם התחנה. כך קרה שילדותה של רותי שזורה הייתה בתפקידי האב. במהלך שנות ילדותה – בני משפחת גפן הצעירה האם יפה, רותי ושני אחיה הצעירים ממנה, נדדו בעקבות תפקידי האב קצין המשטרה לבית ליד, לזיכרון יעקב, לחדרה ולבסוף התיישבו בעיר רחובות.

רותי מספרת שכבת מזל תאומים, הנדודים הללו היוו לגביה סוג של הרפתקה. בכל כ 3 שנים היא חברה לקבוצת ילדים שונה, אך מעניינת. דבר זה אמנם יצר אי אחידות ברצף הלימודים מחד, אך מאידך בכך התמזל מזלה להכיר חברות וחברים רבים.

"… כאן על ההר הירוק, אנו נישאר!"

בשנת 1957 החלה את לימודיה בבית הספר לאחיות, אשר צמוד היה לבית החולים קפלן שברחובות. היא סיימה את לימודיה ובשנת 60' גויסה לצה"ל כאחות מוסמכת קרבית.

רותי ושמואל הכירו בעיר רחובות היא הייתה תלמידה בביה"ס התיכון המקומי והוא למד בבי"ס אורט", ובשנת 61' נישאו השניים. שמואל חפץ ללמוד בטכניון ולשם כך בפברואר 63' הגיע הזוג חייפתה. בעודם בדרך אל מעלה הכרמל הצהירה רותי: "פה אגור ולא אעבור לשום מקום אחר, כאן על ההר הירוק, אנו נישאר! "

שמואל גנץ – האיש שזכרו תמיד איתה

בעלה של רותי, שמואל גנץ ז"ל נולד בשנת 1940 ברחובות. הוא התגייס לצבא בשנת 1959, לקורס טיס ובהמשך שימש כחשמלאי רכב בסדנת בת גלים. במלחמת ששת הימים היה מפקד פלוגת חימוש ובשנת 1986 השתתף בקורס מח"טים והתמנה כמפקד "אגד תחזוקה" באוגדת עוצבת עמוד האש.

שמואל גנץ ז"ל השתחרר משירות מילואים בשנת 1992 בדרגת אלוף משנה. במהלך שירותו הצבאי הוא למד באוניברסיטת חיפה ובוגר האוניברסיטה בכלכלה ומדעי המדינה משנת 1971. לכשסיים את לימודיו אלו, המשיכה רותי את לימודיה שלה בחינוך ובסיעוד.

שמואל ז"ל אף שימש במספר תפקידים ציבוריים וביניהם יו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בחיפה והצפון – וכן היה מייסדה של חברת "הליסינט אופרייט", אשר בראשיתה נקראה "תפארת המכוניות בע"מ".

בשנת 2006, עם היבחרו לתפקיד מנכ"ל עיריית חיפה – הוא העביר את כל עסקיו הפרטיים לידי שני ילדיהם: ורד ויסלר-גנץ, הגרה בחיפה ורן גנץ הגר בזיכרון יעקב. כיום, בנוסף לשני ילדיה, חובקת רותי אף 6 נכדים  ו 3 נינים.

מגורים בפרויקט הדיור המוגן

בעבר, הייתה תוכנית לבני הזוג גנץ: בהגיעם לגיל גבורות (משנת אבות: "בן ששים – לזקנה; בן שבעים – לשיבה; בן שמונים לגבורה") – יעברו לגור בדיור מוגן, וכך אף קרה. מזה 4 שנים מתגוררת רותי גנץ (עם שמואל ז"ל עד אשר הלך לעולמו בדצמבר 23) בפרויקט הדיור המוגן Avantgarde Residence, המהווה חלק מקבוצת מנו ספנות בבעלות משה מנו, אשר ממוקם בלב ליבו של מרכז הכרמל, ונמצא במיקום שקט, ירוק ומישורי מחד, ומאידך במיקום מרכזי ושוקק חיים.

רותי מספרת שבדיור המוגן בעיקר היא חשה מוגנת. בנוסף למתחם מוגן ומאובטח היא נהנית אף ממרפאה ומענה רפואי ע”י רופא ואחות לאורך כל שעות היממה 7 ימים בשבוע – ובכך היא מרגישה שאין היא מהווה כל נטל על ילדיה או נכדיה.

היא אף נהנית מאפשרויות של פינוק רבות כמו: מסעדה מעולה, קפה אוונגרד ופיאנו בר וכן ספא, בריכה, מועדון ספורט וחוגים שונים. רותי מעידה על עצמה שהינה אדם הזקוק לחיי חברה ולכן היא מרבה לצאת בהליכה עם חברותיה אל הסינמטק והאודיטוריום, אל מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, ואל הגלריות לאמנות הנמצאות במרכז הכרמל ובמרכז פנורמה – שם אף ישנם אזורי קניות ובילוי, מסעדות ובתי קפה.

המטבח המאובזר לעומת מסעדת הגורמה

בדירתה הפרטית של רותי נמצא מטבח מודרני ורחב ידיים, המאובזר בכל הכלים הדרושים להכנת סעודות גורמה, אך היא מעדיפה לאכול בחדר המסעדה של המקום, שם מבשל שף משובח המתאים את הסעודות לטעמם של באי המקום. היא נהנית לאכול בחברותא, כאשר על השולחנות מפות נקיות וכלי קרמיקה ייחודיים.

חוגים ופעילויות

מדי בוקר היא משתתפת בחוג הספורט ומשם לפעילויות שונות. היא מתמידה להשתתף בחוג הציור, ולראייה תוצאותיו של חוג זה: ציוריה הנאים המעטרים את דירתה.

חוג נוסף הינו חוג המוסיקה המועבר ומוסבר על ידי יעקב כץ, שהוא עצמו אחד מדיירי המקום. אל מפגשים אלו מובאת מערכת שמע משוכללת ומתוך ספריית דיסקים ענפה מושמע קונצרט מוסבר הכולל את כל הסיפורים והאנקדוטות הקשורים ליצירה המושמעת.

"הסוויטה" וחדר האורחים

את חדר השינה שלה מכנה רותי "הסוויטה". אל חדר שינה זה צמודים שרותי רחצה מפוארים ומכל מקום בחדר זה ניתן לצפות בנוף המקסים הניבט מגג הר הכרמל. לדידה, ישנה חשיבות עצומה של החיבור בין מראה הפנים לבין מראה החוץ. התחושה הינה של מרחבים, מרחבים ירוקים.

אף פינת האירוח והטלוויזיה משמשת אותה רבות. לכך מגיעות חברותיה ומכאן ניתן להתעדכן מהנעשה בארץ ובעולם, כמו גם לצפות בסרטים ובתוכניות אהודות.

טבעת לב מזהב או חלילית

לפני יום הולדתה השישי סבה שאלה במה תבחר כמתנת יום הולדת: בטבעת לב העשויה זהב או בחלילית. למותר לציין שבית ילדותה לא היה בית מוסיקלי, ולכן בלתי נהיר להבין מדוע חשקה נפשה בחלילית ולא בטבעת. לפי מיטב זיכרונה היא סבורה שענתה "עם טבעת לא יהיה לי מה לעשות, ואילו עם החלילית אוכל לנגן.

בעזרת חוברת תווים היא לימדה את עצמה לקרוא את אותם סימנים המהווים את התווים אשר בחוברת ורק בהיותה כבת 10 נרשמה לקונסרבטוריון אשר בחדרה. שם החל "הרומן עם הכינור".

רותי גנץ – "נשואה" לכינור

גם כעת חיה – מנגנת רותי עלי כינור מדי יום ביומו. הכינור ידוע כאחד מכלי הנגינה המדהימים ביותר, המרגשים ביותר אך במיוחד הוא ידוע בתור אחד מכלי הנגינה הקשים ביותר לנגינה. כאשר מדובר בבחירה נכונה של כינור למתחילים – הרי שרוב נגני הכינור מתחילים ללמוד בגיל צעיר, ולכן יש להתאימו לגודלו של הנגן או הנגנית.

הכינור הינו כלי שמאד מורכב להתמודד איתו ואף וצריך להקדיש לו שעות רבות של אימונים בבית בכדי להפיק צליל נעים וכינורי ולא סאונד שנשמע כמו מסור הנגר או חלילה וחס כמו חתול שנחנק מציפור. 

כאמור, מסע הנגינה בכינור החל בהיותה כבת 10, עם כינור המכונה "חצי". בגיל 12 קיבלה כינור בגודל 3/4 ורק בגיל 14 –  אביה קנה לה כינור משומש, אך משובח, אשר הגיע מרוסיה.

בכל חייה רותי לומדת ומשתפרת. עד לפני זמן לא רב, פעם בשבוע היא שילבה ביקור בבית נכדיה, אשר בזיכרון יעקב, עם לימודי כינור בקונסרבטוריון אצל הכנרת המורה האגדתית אווה. מדי תקופה רותי משפרת את קשת הכינור ואף את הכלי עצמו ומזה כ 5 שנים היא מנגנת על כינור השייך לבונה הכינורות החיפאי מיכאל ליפשיץ.

מאחות מוסמכת לרקדנית פלמנקו

רותי גנץ כל שנות עבודה שימשה כאחות מוסמכת. היא הייתה אחות חדר ניתוח בבי"ח קפלן ובבני ציון, ומלחמת יום כיפור הייתה מגוייסת למחלקה האורטופדית אשר בבי"ח רמב"ם, ואח"כ אף עבדה במחלקת העיניים. בשנת 82' עסקה בפרוייקט החשוב של אחות מדריכה בדיאליזה ביתית וקהילתית. בשנת 1990 החלה בתפקידה כאחות ראשית ב"בית האבות הספרדי" ואח"כ אף בבית האבות "דור כרמל".

בהיותה ילדה היה עליה לבחור בין שעורי נגינה לבין שעורי ריקוד… כידוע היא בחרה בכינור.  אולם, עם יציאתה לגמלאות היא החליטה לממש חלום ישן: למודי ריקוד.

בגיל 64 היא רכשה את נעלי הפלמנקו הראשונות ומאז במהלך 16 שנה הייתה התלמידה המבוגרת ביותר בסטודיו של ענבל כהן (הנמצא ברח' שיבת ציון). מסטודיו זה, ומדי שנה בשנה, יצאה משלחת רקדני פלמנקו לקורס של שבוע ימים אל בתי הספר לריקודי הפלמנקו בספרד. רותי השתתפה בלימודים אלו אשר נערכו במיטב בתי הספר אשר בערים השונות, כמו למשל ב: מדריד, קורדובה, גרנדה, סביליה, מאלגה, קאדיס ועוד.

חיפה – "פה אגור ומכאן לא אעבור"

החלטתה של רותי עם הגיעה לחיפה: "פה אגור ומכאן לא אעבור" – אכן התגשמה. היא נשארה מאוהבת ואוהבת את עיר הכרמל. היא מייחלת לבריאות טובה לה וליקיריה כמו גם לעיר ההר. לדידה המיוחדות של חיפה ניכרת באנשיה ואומרת "אנשי חיפה הינם אנשים כלבבי, אנשים עם אופי שלו ורגוע". איתם נעים לשהות בתיאטרון, במופעי הצגות ובקונצרטים… אם כי לדעתה האולם המרכזי של האודיטוריום זקוק לשיפוץ.

רותי סבורה שהניקיון והאסתטיקה הינם ערך חשוב ביותר בעיר הכרמל, ועל כן יש להמשיך ולהתמיד לשמור על סביבה נקייה. סביבה כזו אשר מחזקת את תחושת השייכות והמחויבות לקהילה ולמדינה, שכן סביבה נקייה מעלה את ערך הנכסים באזור ומביאה תיירים, מבקרים ומשקיעים. הבה נייחל לימים בהם נהייה כולנו נקיים מבית ומחוץ.