יהודה לרנר, מייסד ויו"ר מועדון חרשים חיפה, הלך לעולמו בשיבה טובה

ביום שני 29.1.24 הובא למנוחות, בכפר סמיר, יהודה לרנר ז"ל. יהודה הניח את אבן הפינה ליסודות מועדון החרשים בחיפה והיה בה "חבר מס' 1". כמו כן הוא היה היו"ר הראשון של סניף חיפה ולימים, פעיל וותיק. יהודה נפטר בשיבה טובה, כשבועיים ימים לאחר שמלאו לו 97 שנה.

הזמינו דף עיסקי בחי פה – פרטים…

המושג 'חירשות'

הגדרת 'חירשות' מותאמת לאנשים שהירידה בשמיעתם או אי קיומה היא חלק מזהותם, ואילו הגדרת 'לקוי שמיעה' מתארת אנשים עם ירידה בשמיעתם, אחרי שכבר גיבשו את זהותם כאנשים שומעים.

אגודת החרשים בישראל היא אגודה וולנטרית אשר נוסדה בתל אביב על ידי צעירים חירשים אשר ראו צורך במסגרת חברתית תרבותית ומקום לקידום מעמד החירש בכל ההיבטים במדינת ישראל. למותר לציין שישנם מועדוני חרשים נוספים אשר אינם משוייכים לאח"א אלא למחלקות הרווחה אשר בעירם.

מטרות מועדוני החירשים בישראל הן:

  • לקדם את רווחתם וזכויותיהם של אנשים חרשים.
  • לקיים פעילויות חברתיות והעשרה במסגרת המועדון.
  • לשפר את התקשורת של קהיליית החרשים.
  • לפתח ולקדם את שפת הסימנים ותרבות החרשים.
אח"א אבל על לכתו של יהודה לרנר (צילום רשת: מתוך פיד/דף בית בורלא, חיפה)
אח"א, צער ואבל על לכתו של יהודה לרנר (צילום: אח"א, רשת פייסבוק)

״חירשים בראי ההיסטוריה״

למרות כל זאת, מסתבר שעדיין אין מספיק תיעוד אודות היסטוריית החירשים בישראל, ולכן קם צוות של פעילים אשר מנהלים בהתנדבות את קבוצת הפייסבוק ״חירשים בראי ההיסטוריה״, זאת בכדי לתעד ולשמר אירועים שונים בקהילת החירשים.

חברי צוות זה הינם: דבי מנשה, טלי אטדג׳י, רוית יוחאי, בני שוקרון ויעל גולדברג. כמו כן סיפור הקמת "בית בורלא", בית מועדון החרשים בחיפה, מסופר ברגש ודיוק רב בחוברת אותה כתבו שרית גרבויס וליזי שלום.

מועדון החרשים אשר בחיפה יוסד והוקם בזכות מאמציו הרבים ופועלו הבלתי נלאה של יהודה לרנר ז"ל.

ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…

הרקע של יהודה לרנר ז״ל

הוריו אמנם התחתנו בצ'כוסלובקיה אך מיד לאחר מכן עברו לברלין אשר בגרמניה. יהודה נולד בשנת 1927, ובהיותו תינוק בן כמה חודשים התעלף והרופא אשר טיפל בו טבל אותו פעם במים חמים ופעם במים קרים ובכך הצליח לטלטלו והוא ניעור לחיים. במשך שלוש שנים היה בגן ילדים רגיל וחירשותו לא הפריעה לו להתנהל בין ילדי הגן. בהיותו כבן 6 עלתה המשפחה לארץ ישראל. רק לאחר חמישה ימי הפלגה מטלטלים הגיעה המשפחה לנמל חיפה.

הם הגיעו למחנה שמן שם, כמו כל העולים החדשים, קיבלו זריקות חיסון. הם התקבלו אצל קרובי משפחה חיפאיים בברכה ובשמחה, אך יהודה לא הצליח לתקשר עם הילדים אשר דיברו עברית ואילו הוא ידע רק גרמנית.

לאחר מספר ימים, אימו בישרה לו שנוסעים ברכבת לירושלים. כילד, התלהב ושמח על הנסיעה ברכבת אולם כשעלה, ראה שהיא מלוכלכת והמונית ממש לא כמו הרכבת המפוארת והאלגנטית אשר בגרמניה, לכן התיישב בשקט. זו הייתה תחילת מגוריו בירושלים.

יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה - מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)
יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה – מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)

לכל אחד יש סימן

כך מספרת טלי אטדג'י (סופרת- הכותבת סיפורים אישיים של חירשים וכן את הרומן 'קונכיית הגורל' וספר השירה 'זר פנינים'): ״לכל חירש יש סימן, כמו שיש שמות בעברית לבנים ולבנות, כך גם לחירשים יש סימן היכר, לפי האופי, או המראה החיצוני.״

היום בו קיבל יהודה את השם שלו

קרובי המשפחה שבירושלים היו דלי אמצעים ולא יכלו לשכן אותו בביתם, לכן בעל חנות בדים בשם עמרם לקח אותו אל ביתו, זאת יחד עם עוד ארבעה ילדים חירשים.
בזמנו, יהודה התלבש בהידור רב, שכן אימו תפרה לו את כל בגדיו, החל מתחתוניו ועד לג'קטים. היא מעולם לא קנתה בגדים בחנויות רק תפרה ותפרה, רק בהיותו כבן 12 יהודה ביקש מאימו לקנות בגדים בחנויות ומעט להיות "כמו כולם".

בראיון אשר צילמה דבי מנשה סיפר יהודה:

הייתי עולה חדש מגרמניה הילדים היו לוטשים בי מבטים בשל הבגדים המהודרים שלבשתי, אמי תמיד הקפידה שאצא במיטב בגדיי. הייתי ילד מאד ממושמע, התחנכתי בגרמניה לשמור על ניקיון, לשמור על שגרת הטיפוח, לצחצח שיניים, לקום בזמן. והילדים היו לועגים לי ומציקים לי.

התרגזתי. אני מקפיד על נימוסים והם מציקים לי ללא הרף? כעסתי וקראתי להם "פויה פויה״, כשאני מסמן בשפת הסימנים את המילה פויה, כשהאגודל מוצמד ללחי והיד עושה כמו שלום. הילדים חיקו אותי וסימנו אחריי 'פויה פויה' ומאז דבק בי הסימן וכך קוראים לי יהודה בשפת הסימנים.

לאחר המקרה, שלושת הילדים המציקים הועברו למקום אחר ויהודה נשאר עם ילד נוסף בשם מרדכי שהיה ילד שקט ומופנם. אך סימן שמו "פויה" נשאר לו כל חייו.

יהודה לרנר – איך קיבלתי את השם שלי בשפת הסימנים? ◄ צפו בסרטון של דבי מנשה

יהודה לרנר – "איך קיבלתי את השם שלי בשפת הסימנים" (צילום: דבי מנשה)

בניית מועדון שישמש מקום מפגש לחירשים

ב- 1946 לכשגר יהודה בקריית חיים, פגש בעיר חיפה את יוחאי חברו משכבר הימים מבית הספר בירושלים, השניים שמחו להיפגש. עם זאת, יהודה שיער לעצמו שאין חירשים בחיפה ולכן מדי פעם נסע לתל אביב, להיפגש עם חירשים.

בשל מגוריו בקריית חיים הוא נסע בתחבורה ציבורית לחיפה, אך נאלץ לחזור מוקדם בשל העוצר באותם ימים, כאשר א"י הייתה תחת השלטון הבריטי.

בשנת 1949, לאחר מלחמת השחרור- הוא  פגש ברחוב אדם חירש אשר סיפר לו שישנם חירשים נוספים בעיר שהנה זה עתה הגיעו  באוניית מעפילים. הייתה זו הפתעה גדולה עבורו לפגוש קבוצה כה גדולה של עשרה חירשים. הוא החל לשוחח עמם והתקשורת קלחה ביניהם ללא כל קושי. כמובן שהם נעזרו בשפת הסימנים וכך הצליחו להסביר זה לזה את הקורה להם.

קבוצת חירשים זו הפכה את בית הקפה שהיה ברחוב הלל יפה פינת רחוב נורדאו, ואת בית הקפה שהיה ברחוב בן גוריון פינת שדרות המגינים למעיין מועדון שלהם. בעלי בתי הקפה אפשרו להם להיפגש במקומות אלו, אך מספר החברים שהגיעו  למפגשים בימי שלישי ושבת הלך וגדל והיה צורך לחשוב על פתרון יצירתי לעיניין.

כך הוקם מועדון החירשים שבחיפה, ויהודה התמנה ליו"ר הראשון של המועדון. מספר החברים שגדל גרם ליהודה לפנות לעיריית חיפה בבקשה לדאוג להם למקום התכנסות, והוחלט לתת למטרה זו מקום מסויים בתוך בית ספר ברחוב הילל (מול תחנת הרכבת המזרחית).

דיור מוגן – רחב

נשף נערך לכבוד השקת פתיחת המועדון

בנוסף לחירשים החיפאים, הוזמנו גם החירשים מתל אביב. מנהל בית הספר זעם על הרעש, זאת למרות שהפעילויות התרחשו רק אחר הצהריים. הוא דרש מיהודה למצוא מועדון חדש. יהודה ניסה לדבר אל ליבו, אך הוא סירב להקשיב וטען שאפילו אם בן גוריון בכבודו ובעצמו היה ניגש לדבר עמו, היה מסרב לכך.

לכן, יהודה פנה לעיריית חיפה וביקש שיינתן לו מקום למועדון חירשים במיקום אחר. הוא הוזמן לישיבה, בה ביקש שהמועדון יהיה קרוב לתחבורה ציבורית ושהגישה אליו תהיה נוחה. נקבעה פגישה בינו לבין מנהל אגף החינוך (שהתברר כשכן של יהודה). הוצע חדר ב"בית הגפן" אשר באותם ימים התנהל כבית ספר. מנהל בית הספר הסכים בתנאי שישמרו על הרכוש וניקיון המקום.

יהודה דאג לפעילויות במקום ואף החל לקבל תשלום על עבודתו כיו"ר המועדון, אלא שהחברים ראו זאת בעין לא כ"כ יפה ולא הסכימו שיקבל תשלום.

יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה - מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)
יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה – מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)

שינוי שם האגודה

באותה העת, במועדון תל אביב הוחלט להקים מרכז ארצי ושהמועדונים בשאר הערים ישמשו כסניפים ושם המועדון המרכזי שונה מ"אגודת חירשים אילמים בתל אביב" ל"אגודת חירשים אילמים בישראל". הערים שהוקמו בהן מועדוני חירשים, היו חיפה, באר שבע וירושלים.

במשך השנים יהודה פקד את ה-מועדון כחבר מן המניין, והיה מציע את עזרתו לחירשים. למרות שלא הייתה לו תעודה, הוא שימש כעו"ס. קרה מקרה בו פוטרו ארבעה חירשים מנמל חיפה, ממש ללא כל סיבה, והם פנו לעזרתו של יהודה אשר ידע ושלט בדיבור עברית רהוטה.

יהודה יצא להילחם את מלחמתם ודרש שיחזירו אותם לעבודה, בתשובה נענה כי יש בנמל עגורנים ומנופים והדבר מסוכן לחירשים ושיש מקומות עבודה רבים אחרים עבור חירשים, כמו סנדלריה, מתפרה וישנם אף מפעלים גדולים נוספים כמו סולל בונה ובתי הזיקוק.

הוא פנה לעזרת ההסתדרות למען החזרת המפוטרים למקום עבודתם, ולבסוף לאחר שכנועים רבים והסברים כי בתל אביב ישנם חירשים רבים העובדים בנמל, הוסכם להחזיר את חירשים מפוטרים למקום עבודתם. עד עצם היום הזה, מודה אשתו של אחד מהם ליהודה על שפעל למענן בעלה ללא לאות לשם חזרתו למקום עבודתו.
לימים יהודה שימש גם כמדריך לנוער ולבוגרים.

דיור מוגן – רחב

בניית מועדון בית בורלא

יהודה היה חבר מרכז אח"א בתל אביב וביקש לדאוג להקמת מועדון עצמאי עבור החברים בחיפה שלא יהיה תלוי בבית ספר וברצונותיו של כל מנהל בי"ס.

בזמנו, מזכיר המרכז חיים אפטר, הציע לו למצוא מגרש לבנות עליו מועדון. יהודה פנה לעיריית חיפה שהסבירה כי אין ברשותה מגרשים היות וכולם תחת השגחתו של אגף "מנהל מקרקעין ישראל". כדבק במטרה הוא אכן פנה אליהם. תחילה הוצע לו מגרש באזור ליד בית חולים בני ציון וגני הבהאיים, אך המגרש היה כה קטן שיהודה העז לסרב. אזי הוצע לו מגרש אחר בסטלה מאריס, אך התחבורה הציבורית לא הגיעה לאזור ושוב יהודה סרב להצעה.

המגרש השלישי שהוצע היה ברחוב הציונות. מנהל המקרקעין ציין שזו ההצעה האחרונה. יהודה חמד את המגרש שהיה די גדול ומתאים לצרכי המועדון. מיד החלו התשלומים עבור בניית המועדון שעלה לאחר משא ומתן 7000 לירות במקום 12000 לירות. אמנם התוכניות החלו לצאת לביצוע, אך לפתע עיריית חיפה, בראשותו של אבא חושי, סירבה לבניית המועדון, בטענה שהאזור נועד למגורים.

יהודה לא ויתר וחיפש אנשים בעלי השפעה שיבואו לעזרתו. הוא פנה אל מספר אנשים שידברו על ליבו של אבא חושי, אך כל זאת לא עזר.

בינתיים בתל אביב, התכנסה ועדה ציבורית אשר בראשה עמד אברהם הרצפלד (היה חלוץ איש העלייה השנייה, פעיל ציוני, ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה". הרצפלד נודע בפעילותו למען יישוב ארץ ישראל ובהתמסרותו להקמת נקודות יישוב, בעיקר של ההתיישבות העובדת, בכל רחבי הארץ).

ועדה זו תמכה באגודת החירשים. הרצפלד היה בעל השפעה חזקה ובא לעזרת החירשים בכל בקשה. חיים אפטר פנה אליו וסיפר לו על המקרה של המועדון בחיפה, הרצפלד הקשיב וניאות לקיים פגישה גדולה. בישיבת הוועדה הציבורית יהודה נעזר בקריאת שפתיים בלבד, ללא מתורגמן לשפת הסימנים, כשלידו ישבה מזכירת המועדון, אישה שומעת שמדי פעם העבירה לו קצרנות של דברי הישיבה.

במקום התעורר ויכוח

אנשי ההסתדרות סירבו להקים מועדון בחיפה שהרי יש כבר מועדון בחיפה. הרצפלד הפסיק את הוויכוחים הקולניים אשר פרצו בישיבה ושאל את יהודה שאלה אחת:

"אתם רוצים להקים מועדון בחיפה?".

יהודה ההמום ענה במילה אחת "כן".

"ויהי הדבר", קרא הרצפלד וכך נרקמו תוכניות לבניית בית המועדון לחירשים, הרצפלד כתב מכתב ישירות לראש העיר אבא חושי אשר לו לא נותר לעשות דבר אלא להסכים.

יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה - מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)
יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה – מספר אודות שמו בסש"י ( צילום: דבי מנשה)

המועדון "בית בורלא"

ביום פתיחת המועדון שנקרא "בית בורלא", על שם המשפחה העשירה שגרה ביוון ונתנה תרומה גדולה לבניית המועדון. הסופר יהודה בורלא, בן משפחה זו, ועוד אישים רבים הגיעו לכבד את המעמד, ביניהם ראש העירייה שלא היה מרוצה והרצפלד שבזכותו הוקם הבניין.

יהודה המשיך להיות פעיל במועדון למשך שנתיים ולאחר מכן פרש. אשתו דינה הקימה את חוג הנשים ונפטרה בגיל צעיר מאד בהיותה בת שלושים ותשע. בעת זקנתו, הרצפלד הערירי עבר לגור בבית אבות ונשאר לבדו כשאף אחד מכל חבריו לא טרח לבקרו, היחיד שזכר לו חסד היה יהודה שמאד הקפיד לבקרו.
יהודה נפטר בשיבה טובה בגיל 97  והשאיר אחריו שני בנים.

יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה - סידרי ההלוויה (צילום: אח"א רשת פייסבוק)
יהודה לרנר, מייסד ויו"ר ראשון מועדון חרשים חיפה – סידרי ההלוויה (צילום: אח"א רשת פייסבוק)

הלן קלר

כידוע, הלן קלר נודעה ברחבי העולם בזכות התמודדותה עם עיוורון וחירשות יחדיו. היא הפכה לפעילה חברתית, החלה לקדם את המודעות בנושא ונרתמה לשילוב שוויוני של אנשים עם מוגבלות בחברה. מסופר שבמסגרת ביקורה בישראל, נפגשה קלר גם עם גולדה מאיר, שכיהנה באותה העת כשרת העבודה.

בעזרת מתורגמנית מיוחדת לשפת העיוורים והחרשים (במגע של יד אל יד) נשאלה קלר ע"י מאיר שאלה קשה ביותר: "אילו הייתי פיה טובה, אשר יכולה להשאירך רק עם מוגבלות אחת. מה הייתי מעדיפה: להיות חירשת או עיוורת?"

חישבו לרגע… רוב האנשים יבחרו ב… אך קלר בחרה את אשר היה על ליבה שלה, אמרה ואף נמקה את תשובתה במסר:
"עיוורון – זהו אי קשר עם חפצים, אך חירשות מהותה אי קשר עם אנשים" (והרי רוב החברה בעולם: אנשים שומעים). אנשי "בית בורלא אגודת החירשים חיפה", אינם זקוקים לתרומות כספיות, אלא משוועים לקשר עם העולם השומע.

מי מכם היכול לתרום הרצאה מעניינת, סיפור חיים אחר ושונה או סיור מעניין במקום ייחודי ומעוניין/ת להיכנס למאגר המתנדבים להנ"ל, מוזמן/ת להציע ולתרום מעצמו/ה.
לתיאום ניתן לפנות אל – אורבך רחלי, דוא"ל: [email protected]

או ישירות אל אתי שוורצברג אשר כיום הינה יו"ר אגודת החירשים בישראל, וקצינת קשר של סניפי חיפה ואל סייד.

הגיבו כאן לכתבה

2 תגובות
  1. רפי רפאל - חסון. עיתונאי בכיר אמר/ה

    יהי זכרו ברוך של יהודיה

  2. א אמר/ה

    שמחתי לקרוא על פעילותו הציבורית של בן דודי יהודה. .בשבילי היה בן הדוד היחיד מצד אבא ושתינו,אחותי ואני אהבנו אותו אהבה גדולה. הוא חסר לי מאד מאד. מימי לרנר הופרט

הגיבו כאן לכתבה