(חי פה) – חלפו למעלה מ-100 ימים מאז נעקרו מבתיהם, אם אלה מפונים מיישובי הצפון הסמוכים לגבול, או תושבי העוטף בדרום. פגשנו את שירלי פרץ שפונתה מביתה בשלומי, שניסתה לתאר באוזנינו את השינויים בשגרת החיים כמשפחה שפונתה מביתה. על הקשיים, האתגרים, ההתאקלמות והגעגועים לבית.
בהתחלה היה הלם וכאוס ענק
כארבעה חודשים חלפו מאז פונו מעל 200,000 תושבים מהצפון ומהדרום. שירלי פרץ, בת 37 ואמא לשלושה בנים (3,7,10), מספרת על התקופה המורכבת, על האתגר שבשהייה הממושכת בבית מלון, על ההתאקלמות והניסיון לקיים שגרה, תוך הושטת עזרה הדדית, גיבוש קהילת המפונים, וגם על הדבר החשוב שהיא מקפידה לשוב ולהזכיר לעצמה – לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.
שירלי פונתה עם בעלה ושלושת ילדיהם ב-16/10/23 • בראיון לחי פה היא מספרת:
"כשהגענו למלון דן פנורמה בחיפה זה היה שוק לכולם. היה כאוס נוראי. היו מפונים משלומי, מקריית שמונה, משדרות ומאחד הקיבוצים בעוטף עזה. ממלון עסקים המקום הפך למלון של ילדים. רעש, בלאגן, מריבות ומה לא. מי שהיה נכנס, לא היה חושב שמדובר בבית מלון. פתחנו בית ספר וגני ילדים… גם לא כולם הסתדרו עם כולם, מפוני הקיבוץ לא הסתדרו טוב עם מפוני שלומי, קריית שמונה ושדרות, ובעצם לכולנו היה קשה.
היום אנחנו קהילה חזקה, רגועה ומגובשת, הילדים נמצאים במסגרות והחיים שלנו כאן הפכו לשגרה, אני גם מצאתי פה חברים לחיים".
"כאן זה לא עובד"
"החיים כמפונים שפשוט נעקרו מהבתים הם לא פשוטים בכלל. שוכחים אפילו מהדברים הקטנים ביותר. נפשית זה מאוד קשה. זה מצב שפוגע בזוגיות, במיניות, במשפחתיות. האישה לא מרגישה אישה, הגבר לא מרגיש גבר, מאבדים את הסמכות הזוגית, מאבדים את הסמכות ההורית… ולא משנה כמה סדר וחוקים היו בבית לפני הפינוי, כאן זה לא עובד ולא יעבוד. הרבה דברים יוצאים משליטה, במיוחד כשיש ילדים", היא אומרת.
"בבית לכל ילד היה את החדר שלו, המחשב שלו, המרחב שלו, הפינה שלו. כאן אין את זה. לפני הפינוי היו לילדים מעגלי חברים, שגרה של מסגרת חינוך וחוגים, היום אין את זה. אמנם נקלטו הם במסגרות חינוך, אבל הכל זר וחדש וזה לא פשוט בכלל".
שירלי ממשיכה: "חוסר הפרטיות גורם למתיחות בין הזוגות, אין מיניות וכולם יודעים שמין משחרר לחצים, מחבר בין בני הזוג ומקרב, ודווקא בתקופה הכי קשה גם את זה אין לנו. אני מציינת את זה במיוחד לגבי את הדור הצעיר, כי בגיל השלישי אולי זה פחות חשוב".
"באחד הימים הילד שלי בן ה-7 החליט שנמאס לו, הוא בא ואמר לי: 'אמא אני רוצה לחזור הביתה, לחדר שלי ולפינה שלי'. אני כאמא, זה כאב לי מאוד, כי אני יודעת שזה לא יקרה בקרוב".
החשש שלנו שאנשים יחליטו לעזוב את שלומי ולהשתקע בחיפה
"החשש שלנו, קהילת היישוב שלומי, הוא שחלק מהאנשים בסוף יחליטו לעזוב ולהשתקע כאן, בחיפה. כי מה שיש כאן אין לנו שם, פה החיים יותר תוססים והכל נגיש – מומחים, רופאים, מרכזי בריאות, בתי חולים, גני משחקים, קניונים, מסעדות, הבתי קפה, שירות משלוחים כמו וולט… לנו בשלומי אין את כל זה", אומרת שירלי.
"עם כל הקושי, צריך תמיד, אבל תמיד, להסתכל על חצי הכוס המלאה. אנחנו מקבלים סיוע ועזרה וכל מה שאנחנו מבקשים, מנסים לעזור לנו לקבל. הכי חשוב שהילדים התקבלו במסגרות חינוך ויש להם את המסגרת שלהם. אני אוהבת לעזור אז אני מארגנת ומתאמת את הכל עם נציגי העירייה ובית המלון, בין אם זה חוגים, הופעות, שדרוגים וכל דבר שיכול לעזור לנו להמשיך להתנהל עד כמה שאפשר בשגרה בריאה.
מתגעגעים לבית, לנוף הפתוח, להרים…
"מה שהכי חסר לנו זה החיים ביישוב, הנוף הפתוח, האוויר הנקי, הקהילה ביישוב, הבישול הביתי, הארוחות המשפחתיות… לי אישית מאוד חסרות ארוחות שישי עם אמא והמשפחה. היינו רוצים גם לקבל אוכל יותר מזין ובריא, במיוחד למבוגרים יותר, כי האוכל בבית המלון הוא מעולה וטוב, אבל הכל מתובל והכל עם שמן, וגם הרבה דברים תעשייתים… היינו רוצים את ההרגשה הביתית, של תבשילים.
הציעו לנו לבשל בבית רוטנברג במכללת רידמן, אבל זה קשה ללכת לשם, לבשל כמויות ולהביא למלון, גם אין לנו איפה לאחסן, לקרר או לחמם. כולנו מנסים כאן לעזור אחד לשני, להיות קשובים. אנחנו כבר משפחה אחת גדולה כאן, אנחנו כבר לא אורחים. המנ"כלית, ברטה, עושה הכל כדי לתת לנו הרגשה טובה. המצב היום, אחרי שהייה ממושכת כאן, הוא קשה במיוחד למשפחות עם ילדים קטנים ממש, שצריכים טיטולים ותמ"ל, כי הרבה מהם לא עובדים ואיבדו את הפרנסה שלהם".
בהזדמנות זו היא מבקשת לפנות אליכם, הקוראים, ואל כל מי שביכולתו לסייע עם תרומות של תמ"ל וטיטולים: "נשמח לתרומות של טיטולים ותמ"ל לגיל 3-6 / סמילאק גולד שלב 1-2-3 / מטרנה שלב 1-2", היא מפרטת, ומודה מראש על כל תרומה.
שירלי שבה ומזכירה לעצמה את החובה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה ולעולם לא לשכוח שהיא קיימת. "אנחנו אופטימיים, היא מסכמת, "ונעבור גם את זה".