"אנחנו מגיעים למצב שאנחנו עצבניים, ולא בא לנו כלום" • עדי מפונה משלומי

"ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר ויותר קשה. אנחנו עצבניים ולא בא לנו כלום" • מפונים משלומי משתפים

(חי פה) – כארבעה חודשים חלפו מאז פונו מבתיהם תושבי הצפון. המפונים פותחים את הלב ומשתפים אותנו בקורותיהם לאור הסיטואציה אליה נקלעו בלית ברירה. הם מספרים על הקשיים, האתגרים וגם על הדברים הטובים שמתגלים בתוך המצב האבסורדי שבו הם מצויים.

ביום אחד בהיר שהפך ליום שחור וזכה לכינוי שבת השחורה הלא הוא ה 7 באוקטובר, קיבלו תושבי היישוב הצפוני שלומי הגובל ללבנון פניה מראש המועצה, לפנות את בתיהם ולצאת מהיישוב מחשש לחדירת מחבלים ולמניעת שחזור האסון הנורא והמזעזע שפקד את תושבי העוטף והדרום ומאז החיים בישראל כבר לא מה שהיו לפני וגם לא יהיו. רוב התושבים אכן פינו את היישוב וחלק החליטו להישאר ביניהם היתה עדי סויסה ומשפחתה. עד ששבועיים וחצי אחרי צה"ל נתן הוראה לפינוי והמדינה הציעה פינוי למלונות.

עדי בת 49 אמא לשלושה מתבגרים בגילאי 11,15,17 מספרת בראיון לחי פה: "בהתחלה לא רציתי להתפנות ובאמת נשארתי. בתקופה זו עזרתי לחיילים ולקשישים – בישלתי, כיבסתי וארגנתי תרומות. אבל כשהצבא נתן את ההוראה הבן הקטן שלי שסובל מבעיות רגשיות פיתח חרדות קשות וכל הזמן חשב שיחדרו ליישוב. החלטתי להתפנות ונסעתי יחד עם שלושת הבנים לאח שלי בעפולה. בעלי שעובד במפעל חיוני עבר לחבר שלו בקריות. אחרי שלושה ימים המדינה הציעה פינוי למלונות. תחילה הציעו לנו פינוי לירושלים אבל לא הסכמנו כי בעלי עובד בעכו אז החלטנו להתפנות לחיפה. מה גם שבמלונות בחיפה מקבלים גם בני משפחה על ארבע מה שלא מקובל בכל בתי המלון".

בהתחלה היה נחמד אבל ככל שהזמן עבר זה נהיה קשה ולא פשוט

עדי ממשיכה לספר: "התפנינו למלון דן פנורמה הממוקם במקום מרכזי ובהתחלה היה נחמד. אבל ככל שהזמן עבר זה נהיה יותר ויותר קשה וכל פעם מאריכים את השהייה שלנו עוד ועוד ואחרי כארבעה חודשים זה כבר לא נחמד בכלל. גם לילדים המתבגרים שלי זה לא פשוט – הם רחוקים מהחברים שלהם שנמצאים בטבריה וגם אין להם את המסגרות שלהם ואת הפינה שלהם. אנחנו חיים בלחץ כל הזמן ואין פרטיות בכלל.

אומנם בבית המלון ובפרט המנ"כלית ברטה משתדלים כמה שיותר לענות על הצרכים שלנו כדי שנרגיש בנוח אבל אנחנו מתגעגעים לבתים שלנו, ליישוב שלנו, לפינה, לשקט, לשגרה לחיים הנורמליים שלנו".

השקט והפרטיות חסרים לנו מאוד

"אנשים חושבים שכיף לנו בגלל שאנחנו בבית מלון, אבל שוכחים שאנחנו לא בנופש ולחיות כמשפחה בבית מלון זה לא כיף. השקט והפרטיות חסרים לנו מאוד. אנחנו כל הזמן סביב אנשים מהבוקר ועד שהולכים לישון, וכשנכנסים לחדר הקטן בסוף היום אנחנו כולנו יחד, כל המשפחה.

כל הסיטואציה הזאת גורמת למתחים, כעסים ופוגעת באיכות החיים המשפחתיים והזוגיים וגם בחיים החברתיים. גם יש לזכור שאנחנו כפופים כבר ארבעה חודשים לאוכל המוצע בבית מלון בשעות שהאוכל מוגש בבית מלון. בשביל לכבס צריך תור ולא פעם יש מריבות בחדר הכביסה.

לצד כל הקושי אנחנו גם מודים על האכפתיות, על האהבה, ועל ההשקעה של עיריית חיפה וכן של בית המלון וגם של התושבים שמנסים לתת לנו להרגיש בבית ולהרגיש שייכים וכולם מנסים לעזור בכל דרך שיהיה לנו טוב".

בעלי עסקים ממשיכים לשלם ארנונה

עדי משתפת על מצב בעלי העסקים ביישוב שלה: "היישוב נטוש וחסר חיים. כל העסקים סגורים ובעלי העסקים ממשיכים לשלם ארנונה. כתושבים יש לנו פטור מארנונה על הדיור אבל מי שיש לו עסק ממשיך לשלם כרגיל על אף שהעסק סגור. גם מי ששוכר דירה ממשיך לשלם שכירות באופן קבוע אין הקפאה. אנחנו מאוד רוצים לחזור אבל כל עוד אין לנו ביטחון מלא אנחנו לא נחזור.

עד אז אנחנו בנינו לנו את הקהילה שלנו בבית מלון ומנסים לעזור אחד לשני. אנחנו מנסים לשמור על שגרה למרות שזה לא פשוט וקשה לכולנו ואנחנו מגיעים למצב שאנחנו עצבניים לא רגועים ולא בא לנו כלום. הייתי שמחה אם יהיה שיפור וגיוון יותר באוכל, כמו גם יותר בהופעות תרבות, הרצאות, למבוגרים ולילדים".