לבחור בחיים • על שכול, אובדן ובחירה מחדש

התמודדות עם שכול היא חוויה מרסקת שמרוקנת משמעות מהרבה תחומי חיים. יש מי שנשאר בסבל ובצער ויש מי שמצליח למצוא משמעות חדשה. בתהליך מקבלת הבשורה המרה ועד להפנמה וליציאה לדרך חדשה, ישנן מהמורות שכל מי שעבר את זה, מכיר. שלב ההכחשה- לא יכול להיות שהיקר מכל נעלם, שלב הכעס – על כל מה שקשור וגם על נפטר עצמו שהעז לנטוש. אחר כך יש תחושת אשמה המלווה בדכדוך עד דיכאון עמוק, ולבסוף הפנמה. חיפוש משמעות לאובדן עוזרת להכיל את העובדות הקשות.

כאב שמעורב בהקלה מסבל

אבי הפסיכולוגיה, זיגמונד פרוייד, כתב על "אבל פתולוגי", אובדן שגורם למצוקה ופגיעה ממשית בתפקוד של האבלים. בעוד האדם שקוע באבל, אינו מתעניין לתקופה בעולם שמחוץ לעצב שלו, הוא מבטל את כל הקשרים וההתחייבויות שהיו לו לפני תקופת האבל. באופן רגיל, לאחר זמן, האדם חוזר להתעניין בעולם החיצוני ויכול ליצור קשרים חברתיים חדשים.

במצב בו האבל פתולוגי, טוען פרוייד שהאדם שאינו מסוגל להכיל את האובדן ולהתמודד עם הכאב שבשכול, עלול לפתח התנהגויות שליליות, מרירות רבה, ופגיעה ביכולת ליצור קשרים חדשים. לטענת פרויד הדבר נובע מכך שבמערכת היחסים עם הנפטר, היו חוסר הערכה ורגשות שליליים שכעת, משעזב את העולם, השאירו אשמה ושנאה עצמית. אדם זה הסובל מאבל פתולוגי יהיה בודד, עצוב וכעוס, בעל דימוי עצמי ירוד ועלול אפילו לפגוע בעצמו.

שנים אחר כך, פסיכולוגים שחקרו תופעות במצבי אבל, דיברו על תגובות כמו הלם מאבל פתאומי, כאב המעורב בתחושת הקלה כאשר האובדן מגיע אחרי סבל גדול של אדם יקר, והיה גם מי שדיבר על "מצב אבל כרוני", בעיקר כאשר היתה מערכת יחסים תלותית עם הנפטר, והפגיעה התפקודית והרגשית לאחר האובדן גבוהה ומתמשכת לאורך שנים עד שהופכת לתבנית התנהגות.

חזרתי לחיים והכאב נשאר לידי

יפה באום שבנה איל נהרג בתאונת טיסה בשנת 2015, מספרת שהשנים הראשונות היו נוראיות:

הכל סביבי היה רק כאב ועצב. הרגשתי שאני לבד ואין לי אף אחד. הייתי מנותקת. חשבתי שכלום לא קיים יותר. הרגשתי כמו צינור חלול של בכי, צער ועצב. היו בי געגועים שכאבו לי בכל הגוף. זאת היתה תקופה שלא בישלתי, לא רציתי לדבר עם אף אחד, רק כתבתי וכתבתי. שש שנים חלפו והכל היה שחור. לפני שאיל נהרג, חלמתי שהבנים מתפללים. קמתי בבהלה. זה היה ביום חמישי. עמדתי במטבח ובישלתי כשהגיעה הבשורה.

הבן של יפה עבד בחו"ל ועלה על טיסה מברצלונה לדיסלדורף. דווקא בטיסה הזאת הטייס החליט להתאבד, והרג יחד איתו 149 אנשים. זה נשמע בדיוני אך הטייס שהיה חולה פסיכיאטרי, זומן לטיסה על אף שלא היה כשיר, כי חסרו לחברת התעופה טייסים. כך, בעיירה נידחת על האלפים, ריסק את המטוס על נוסעיו כי מאס בחיים.

יפה ממשיכה לספר: ״לקח שלושה חודשים עד שהצרפתים הצליחו לזהות חלקי גוף והביאו לנו שקית. זה היה פסח 2015. איך חיים אחרי? ללא שמחת חיים. בתוך העצב. הנחמה היא הזמן. מתחילים לראות את הנכדים, את החיים, זה נותן כוח".

היא מספרת שלא רצו טיפול והעדיפו לעבור את זה עם המשפחה: "שלחו לנו בן אדם שלא מכיר את הילד. איך אפשר לדבר איתו עליו. אנחנו עם עצמנו, עם הילדים שלנו, עם האחים שלו, העברנו את עצמנו תהליך. היה שלב של כעס גדול על שהעסיקו טייס במצב נפשי כזה. המון כעס, איך לא ראו, איך לא ידעו. זה השטן שנכנס ומחליט על הרס.

אנחנו מסורתיים, אני מבית דתי, מבקשת מהקדוש ברוך הוא שישמור לנו על הקיים. שלא יהיה יותר רע. כל אחד עם האובדן והכאב שלו. חזרתי לחיים אבל הכאב נשאר לידי. זה לא עובר אף פעם. הצער, השאלות של למה, של איך. יש לי בן גדול ובת צעירה והם הנחת שלי והתמיכה. הם הכל בחיים שלי. איל היה הבן האמצעי. בן 39 במותו.״

געגוע שלא נגמר

נורית מזרחי איבדה את אחותה הבכורה ואחרי שנה את אחיה שנולד אחרי 8 בנות. כך היא מספרת: "הוא היה הכותל שלנו. הכל סיפרנו לו, הוא תמך ועזר לכולם. מאז שנפטרו הכאב בלב לא עוזב. קשה לי לראות תמונות שלהם ואני לא מסוגלת להגיד עליהם ז"ל. יש כל הזמן געגוע לעוד רגע איתם. עוד רגע של חיים. הגעגוע לא נגמר. יש כל הזמן הרגשה שהיה צריך לתת להם יותר זמן חיים. גם עכשיו אחרי שנים כשאני חושבת עליהם זה מעלה לי דמעות של כאב".

חמישה שלבים של פרידה

הפסיכיאטרית האמריקאית אליזבט קובל רוס, פרסמה מודל בן חמישה שלבים להתמודדות עם אובדן ומצבי אבל, לאחר שעבדה שנים רבות עם חולים סופניים ובני משפחותיהם.

• השלב הראשון – הוא הכחשה והתבודדות, תחושה שחייבת להיות פה טעות וזה לא באמת התרחש.
• השלב השני – הוא שלב הכעס, בו אדם כועס על הבורא שמעניש אותו, כועס על הנפטר ש"בעז לנטוש", כועס על המלחמה, על הרופא, על הסביבה, על העולם. בשלב הכעס יכול להיות זעם עמוק וקשה שכדאי לדעת שהוא רק שלב, וצריך לספוג את זה בחמלה עד שהשלב הזה יסתיים.
• השלב השלישי – הוא רק אצל חולים, שלב בו אדם מנסה לעשות משהו כדי לשנות את הגזירה. מתחייב לאמונה, התנהגות, עשייה מסוימת, העיקר שיתנו לאהוב להמשיך לחיות. שלב המיקוח זה קרוי.
• השלב הרביעי – הוא שלב הדיכאון, התחושה שאין טעם להמשיך לחיות לאחר שהיקר מכל יצא מהעולם. תחושת האובדן מכה בעוצמה, יש הגשה שאין משמעות ואין טעם לכלום. העולם ריק ואפל. חשוב בשלב הזה שהסביבה לא תנסה לעודד אלא תכיל בסבלנות ובחמלה את העצב והריקות של האבל.
• השלב האחרון – הוא שלב הקבלה, ההפנמה. בשלב זה יש ביטוי של כאב, אך מתרחשת פרידה מהיקר שנפטר, ובחירה בחיים למי שנשאר.

המודל אינו תמיד מדויק ותקופות השלבים בעלי משכים שונים. יהיו מי שיתאבלו כל חייהם, יישארו בשלב הדיכאון, אחרים יחושו אשמה על כך שהם חיים בעוד אחרים מתו, ויהיו מי שיגיעו לשלב ההפנמה ויחזירו לעצמם את הזכות לחיות.

במונית מאילת להלוויה

מירי זוהר מתקשה לחזור לעבודה מאז שבנה כפיר נפטר לפני שנתיים, בגיל 37. שנים ספורות קודם לכן פרשה מהוראה ולמדה אימון אישי, NLP והנחיית סדנאות, התנדבה להיות מנטורית לנשים וחשבה שהיא פותחת דף חדש ומאושר בעשייה. אבל אז כפיר נפטר בפתאומיות.

כך היא מספרת: "הוא היה בן בכור, היפר אקטיבי, התמודד עם המון קשיים בחיים. הוא התמודד והצליח להגשים את החלומות שלו. פתח עסק למכירת מכוניות, הקים משפחה, רכש בית ושיפץ אותו, היו לו חברים שאהבו אותו והעריכו מאד את הידע שלו במכוניות ולכאורה הכל היה בסדר. אלא שאז התגלה שיש לו קצב לב לא סדיר ולחץ דם גבוה. הוא עבר המון טיפולים מכל הסוגים. כפיר תמיד חייך. הוא לא שיתף בקשיים אבל היו עליו המון לחצים. אמרתי לו שאני גאה בו על ההישגים שלו, על שלא ויתר לעצמו, על שהוא מסב שימחה ושפע לילדות שלו".  

בתקופת הקורונה כפיר החליט לא להתחסן: "הוא דבק בתיאוריית קונספירציה. זה גרם להתפלגות במשפחה, כי היינו תמיד ביחד. בשלהי הקורונה, לפני כשנתיים, פעלתי בהתנדבויות, בעבודה ועם הנכדים והנכדות שנולדו בינתיים, והרגשתי מותשת. הייתי חייבת לנוח. כפיר נסע עם האישה והבנות לסופשבוע בגליל ואני נסעתי לנוח באילת. ביום שלישי בבוקר בשעה 8 אשתו טלפנה אלי ואמרה לי שהוא התמוטט בבית. מצאתי את עצמי במונית מאילת ישר להלוויה. הרופאים אמרו שלא היתה אפשרות להציל אותו. שהוא לא סבל".

הכחשה מוחלטת

מירי ממשיכה לספר: "בהלוויה לא ידעתי מה קורה לי. לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל. הייתי בשוק, בהלם. זה כאילו לא היה אמיתי. הייתי בהכחשה מוחלטת. ראיתי את הילדות, אחת בת 4 והשנייה בת שנה, בנות שעזרתי לגדל, ולא הבנתי מה כולם עושים שם, בבית הקברות. כאילו שהייתי על אוטומט.

בשבעה ישבנו אצלו בבית, חצי שנה הם הספיקו לגור שם. בית החלומות שלו. גם בשבעה הייתי מנותקת. אנשים באו ודברו, סיפרו עליו, שהיה טוב לב, שארגן מפגשים, שאהב לארח, שהיה המאחד של החבר'ה. אני הייתי מנותקת. עד עכשיו אני מתמודדת עם זה.

כיום אני הרבה עם הבנות שלי והנכדים, זה ממלא את יומי. כפיר היה אומר תמיד: תלכי להופעות תיסעי לחו"ל, מגיע לך. אחרי מותו הלכתי להופעות וטסתי לחו"ל לבד כי הרגשתי שזה מה שהוא רוצה בשבילי. לא רציתי שהבנות שלי יצטרכו לטפל בי, לא רציתי להיות אמא לא מתפקדת. גם הבנות כאבו את המוות של אח שלהן והתמודדו בדרכן. הרוח של כפיר מלווה אותן.״

אלבום הנצחה כתהליך מרפא

התמודדות עם אבל היא תהליך קשה וכל אחד עובר את זה בדרך אחרת. מירי מספרת על אלבום ההנצחה שעזר לה להתמודד עם האבל: "מה שעזר לי לעבד את השכול היה אלבום הנצחה שעשיתי לכפיר. התהליך של לאסוף זיכרונות שמחים, זיכרונות שמראים את כפיר כפי שהיה, לבקש מהחברים ומהמשפחה תמונות וסיפורים.

זה היה עבורי תהליך מרפא. אני ממליצה על זה. שלא נדע ולא נצטרך, אבל מי שחלילה קורה לו, אני ממליצה על זה כתהליך ריפוי. אלבום של תמונות, סרטונים וסיפורים. מה שעוד עזר היו החברים שלי, שלא עזבו אותי לרגע. הם היו שם רק כדי להקשיב, וזה הרבה מאד. לא צריך עצות, רק הקשבה.

קשה לאנשים להיות ליד שכול. קשה להם כי זה מרגיש שהסבל שלהם לא ראוי להיות נוכח, החדר מלא בשכול שלי. מה זה 'בעלי עצבן אותי' מול אובדן גדול כזה. אבל האדם שנמצא בכאב, רוצה לתת מקום, אולי פה זה המקום להגיד לחברים, אל תוותרו עליו. שתפו אותו גם בכאב שלכם. זה לא עומד בהשוואה. אני כל החיים באבל. זאת נכות לצמיתות.

יחד עם זה יש לי עוד תפקידים בחיים. זה נכון שההנצחה שלי זה לדבר על כפיר ואני מזכירה אותו בכל שיחה בכל מפגש. אבל אני מדברת גם על דברים אחרים. מי שקשה לו עם זה מתרחק. זה חבל, כי אני צריכה שיצחיקו אותי, שלא יתנצלו לידי כשרוצים לשמוח אלא שישתפו אותי בשמחה. כן אני רוצה לדבר על כפיר, אבל תמיד מוכנה גם להקשיב לאחרים, ולתת מקום לכל אחד.

למצוא משמעות

מטפלים שעוסקים בטיפול בהתמודדות עם אבל, מבקשים שלא להדחיק את הצער. כדי להגיע לריפוי מלא ואמיתי צריך לבטא את הכאב. חלק בוכים, חלק מוציאים את זה דרך יצירה, ואחרים בשיחות. לכל אחד הדרך שלו, וכדאי להיות בסביבה שמכילה, תומכת ומאפשרת ביטוי של כאב.

זה רק טבעי להרגיש שהאובדן הזה לא הוגן, שזה היה צריך להיות אחרת. כדאי לנסות למצוא משמעות, לראות את הדרך שמעזה להאיר בתוך האפלה, כמו להגיד "במותו ציווה לנו את החיים". לעתים המשמעות היא גרנדיוזית כמו- מת כדי ללמד אותנו שיעור, ובפעמים אחרות המוות מלמד שעל האבל להעריך את החיים.

כאשר יש תחושת חוסר אונים, תחושת ריקנות ואפלה, בחרו בעשייה. מצאו משהו לעשות. יהיה מי שיטפח את סביבת הקבר, אחרים יכניסו ספר תורה על שם הנפטר, יהיו מי שיעשה אירוע לזכר, למען מטרה שהייתה מטרתו של האדם שעבר מהעולם. העיסוק, העשייה, עוזרת לריפוי.

להמשיך את דרכו

דוד היה אלמן שגידל לבד את בנו היחיד מאז שהיה בן 8. רועי גדל, סיים תיכון. התגייס ולאחר שסיים שירות צבאי, התחיל ללמוד בטכניון. כך מספר אביו: "אני מורה למדעים, אז זה רק היה טבעי שהוא ילמד בטכניון. רועי קיבל צו מילואים זמן קצר אחרי השחרור. מרגע שהבן התגייס למילואים לא הייתי שקט. בתקופת השירות הצבאי של רועי לא דאגתי בכלל. ליוויתי אותו בגמר קורסים, והייתי בטוח שהכל יהיה בסדר. אבל כשרועי יצא למילואים היתה לי הרגשה לא טובה.

פחדתי שיקרה לו משהו. אני לא יודע למה אבל כל הזמן חשבתי שהכי גרוע זה הדפיקה בדלת, אותה דפיקה שמבשרת מוות. זאת היתה תקופה של לחימה, ובכל פעם שהודיעו בחדשות שמישהו נהרג, הלב שלי התכווץ. משהו כאילו סימן לי שזה עומד להגיע אבל לא התייחסתי לזה עד שבבוקר יום שישי, דפקו בדלת. היה שם קצין, קצינה ורופא.

הם אמרו שבאו להודיע לי שרועי נהרג בקרב עם מחבלים שפרצו לתחנת האוטובוס בה עמד, אמרו שהיה גיבור ובמותו הציל את כל מי שהיה בתחנה באותו רגע. יותר לא שמעתי. הכל הסתחרר לי. הרגשתי לחץ בחזה כאילו קורעים לי את הלב ומושכים אותו החוצה".

אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך של רועי, והוא מלווה אותי מלמעלה

דוד התעורר בבית החולים. אמרו לו שעבר אירוע לבבי, שמזל שנשאר בחיים, אבל הוא חשב שחבל. שהיה מעדיף להצטרף לבנו ולאשתו: "מה יש לי לחיות ככה. אשתי נפטרה אחרי מחלה, סבלה בלי סוף. רועי היה כל החיים שלי. כשהוא נהרג מה נשאר? הרגשתי שאין יותר טעם לכלום. חברים שלו באו, סיפרו עליו, סיפרו איך יצא מול המחבלים והציל ככה את כל החבורה שהייתה איתו.

הייתי שקוע באבל תקופה ארוכה, עבדתי כמו רובוט. היה לי קשה. חשבתי שעכשיו אני בנקודת האפס. אבדתי כל מה שהיה יקר לי. אין לי כלום ואין לכלום משמעות. הלכתי לבית הכנסת להגיד קדיש. זה כל מה שנשאר לי. דיברתי קצת עם רבנים והם נתנו לי לראות דברים בצורה שונה. התחלתי לחשוב שאולי זה לא קרה סתם. אולי רועי היה שליח שבא להציל את החברים, שיש משמעות למוות שלו.

התחלתי לשאול וגיליתי שהוא עזר להרבה חברים לאורך כל החיים שלו. אם זה בתיכון שעזר לעבור מבחנים ולהכין עבודות, אם זה בשירות הצבאי שהיה מחזק ונותן לאחרים כוח להתמודד עם מצבים, אם זה בטכניון שידעו שאפשר לסמוך עליו שיעביר סיכומים של שיעורים, הוא תמיד היה כמו מלאך שבא לעזור.

הבנתי שאני צריך להמשיך את הדרך שלו. זה החזיר לי כוח. יש הורים שעושים את הטיול שהבן שלהם חלם לעשות. אני הקמתי קבוצת מתנדבים שעוזרים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת בשיעורים פרטיים, ובנוסף אני מתנדב בוועד למען החיל פעם בשבוע. זה נתן לי משמעות. אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך של רועי, והוא מלווה אותי מלמעלה".