ביום הסוער בירושלים, בה בשעה שבמליאת הכנסת דנו בביטול עילת הסבירות, מצאתי מעגלי שיח ספונטניים, בין אזרחים משני המחנות ושאבתי מכך עידוד רב ביחס לעתידנו המשותף.
מי צודק ומי אשם יותר? האם זו השאלה הנכונה?
למען הגילוי הנאות, אתחיל בכך שאני משתייך לצד של המחאה נגד מה שמכונה "הרפורמה המשפטית" בקרב תומכיה ובקרב מתנגדיה מכונה "ההפיכה המשטרית". אודה שגם אני מודאג וחרד, ביחד עם ציבור גדול ומשמעותי מאזרחי המדינה, מהמשך קידומה בדרך החד-צדדית והבלתי "מרוככת" שהממשלה והקואליציה הנוכחית מנסים לקדם.
עם זאת, הקשבתי וקראתי לא מעט הצהרות של פוליטיקאים, פרופסורים, רבנים, פרשנים, בכירים לשעבר במערכות השלטון, המשפט, הביטחון ועוד, שמייצגים כל אחד ואחת צד אחד בלבד משני עברי המתרס. במקרים רבים, המשותף לרוב הדוברים הוא השמעת אמירות חד-צדדיות בטון מנוכר, ואף מתנשא כלפי הצד השני, אמירות שמנסות להראות בעליל "מי צודק ומי אשם יותר".
לרוב, הדברים נאמרים או נכתבים באופן מתלהם ולעיתים רצוף בביטויי זלזול ואמירות קיצוניות. מפתיע לגלות ששני הצדדים משתמשים לא פעם באותה טרמינולגיה בעת האשמת האחרים כגון הביטוי הרווח "אנטי דמוקרטי" שחוזר בדברי כל צד כלפי האחר. כך הדוברים מטילים את האחריות והאשמה למצב המשברי שנוצר במדינה לפתחו של הצד האחר.
השיח הרעיל
לא אכחיש שבהתחלה גם אני קצת נגררתי להתבטאויות דומות וגם אני יכול בנקל להציג עמדה שמצדיקה את המחאה שלנו, אבל חדלתי מכך כאשר הבחנתי שהשיח הרעיל הזה מחלחל מהפוליטיקאים אל מובילי דעה נוספים ומשם זה חודר לכל בית או מקום עבודה, מה שהופך בסופו של דבר לתופעה קשה ומטרידה.
גם אם מדי פעם שמעתי אמירה צודקת בעיני וניתוח מאשים וביקורתי שנשמע לי נכון ואף אני השמעתי דברים דומים …. עדיין אני שואל ומקשה: במה השיח הזה של מי צודק או מי אשם מקדם אותנו? נניח שברור לי מי "צודק יותר" ולצד השני מאד ברור היכן "הצדק" מבחינתו, עדיין אשאל מה זה נותן לנו ? במה שיח כזה תורם לנו כאזרחי המדינה?
אולי רוב העם מחפש תשובה אחרת ולא שיח שבטי ומפלג?
השאלה הנכונה כיום לטעמי איננה מי צודק יותר, אלא איך מחדשים את השיח הקונסטרוקטיבי שאינו מאשים אחרים, אלא מנסה דווקא להקשיב לצד השני ולחפש את המאחד ואת המכנים המשותפים לנו כעם אחד, שיש בו דעות שונות אך גם מטרות משותפות.
האם ניתן ליצור משהו הומוגני למרות ההטרוגניות שלנו?
האם כל מחנה צריך להילחם בניסיון להעלים את השונות של המחנות האחרים, או לקבל את השונות בלי לבטלה מחד, אך גם בלי להגיע לויתור עצמי ערכי?
כאשר מחפשים כנות והעדפת האינטרס המשותף הרחב שגובר על האינטרס האישי, או המפלגתי הצר, קשה למצוא זאת לצערנו בקרב פוליטיקאים. לכן אני מאמין גדול בכח הציבורי שצומח מלמטה ומביא את הפוליטיקאים להחלטות, אשר משרתות את השאיפות של הציבור הרחב, גם אם הפוליטיקאים יאלצו לוותר לשם כך על חלק מהאינטרסים הצרים שלהם.
הקשבה הדדית
לשם כך נדרש שיח שאינו מתלהם או מנוכר, שמתחיל דווקא בהקשבה הדדית. ככל שהחריפה תמונת הקרע בעם, הכרחתי את עצמי לא להקשיב לכל ה"צדקנים" בעיני עצמם מכל צד שהוא. היה לי ברור שהסיפוק היחיד עבורם שהם מרגישים "הכי צודקים בעולם" ונהנים להראות לאחרים כמה הם טועים. בהמשך התחוור לרבים שהחלום הוורוד להעלים או "לנצח" את הצד האחר … הוא בפועל ההפך מחלום וורוד, אלא חלום בלהות עבור כולנו.
הכיוון הצדקני-לעומתי הזה רק מחמיר את המצב הקשה ממילא ומרחיק את הפתרון למשבר החמור והמסוכן בו אנו נמצאים. ככל שנתבצר באמונה שרק אנו "צודקים" והצד השני רק "אשם", ככל שנחפש יותר הצדקות לעמדתנו ול"טעותו" של האחר, ככל שנתבוסס כולנו עמוק יותר בכיוון הבדלני הזה, כך נעמיק את הפער ולא נאחה את הקרעים בין השבטים שנוצרו פה. כך נגזור על עצמנו במו ידנו ופינו עתיד רע ומר במדינה שבעצם משותפת לכולנו.
מושך בבת אחת את כל ההגה ימינה ומרסק אותנו אל הקיר…
כאשר נסעתי בחזרה לחיפה מההפגנה בירושלים, שמעתי בשידור החדשות אמירה של מחנך וסופר במכינת עלי מהציונות הדתית (הרב נתנאל אלישיב, ערוץ כאן 11 – "מגזר במהפכה") שהשמיע אלגוריה מאד נכונה לטעמי: הוא טען שכל צד פוליטי בישראל עסוק בלנסות להכניע את הצד השני ובסוף קורה לנו מה שקורה לנהג שלוקח את כל ההגה שמאלה ואז הנוסע צועק לו: "הי מה אתה עושה? אנחנו נתדרדר לתהום!" ואז הוא מושך בבת אחת את כל ההגה ימינה ומרסק אותנו אל הקיר…
שמחתי שזה נאמר דווקא על ידי אדם מה"שבט" שאיני משתייך אליו ובכל זאת מאד הסכמתי עם דבריו. בחוכמת החיים הזו טמון מסר חיוני שמאד חסר לכולנו בחודשים האחרונים: הבה לא ננסה רק להכניע זה את זה, ובואו נחפש פתרון אחר שדווקא יצמח מלמטה , מהעם והדוגמא הבאה שגם משכה את עיני בנסיעה הזו לירושלים תמחיש זאת היטב…
מהיכן ניתן בכל זאת לשאוב תקווה?
אז כפי שסיפרתי, נסעתי להפגין ואיתי היו עשרות אלפי אנשים שבאו בהמוניהם מכל חלקי המדינה. חלקם צעדו ברגל לבירה וחלקם הגיעו ברכב וברכבת וגדשו במפגן מרשים מאד את אזור קריית הלאום בעיר הבירה שלנו.
פגשתי את צוותי הרפואה שהגיעו וגדשו את בנייני האומה ובבוקר השתתפו בתפילה ההמונית למען הלכידות בעם בכותל המערבי. פגשתי את אלפי חברי הסגל האקדמי והסטודנטים מכל הארץ שצעדו מגבעת רם לעבר העצרת המרכזית בקרית הלאום לא רחוק מבניין בית המשפט העליון שהפך לסמל המאבק בעד ונגד מצד התומכים והמתנגדים לרפורמה/ההפיכה הזו, כל אחד כמובן מהכיוון המנוגד.
אבל מה שהרשים אותי לא פחות היה לראות בכמה פינות ברחובות ירושלים וגם ברכבת חזרה הביתה כיצד אנשים משני המחנות פותחים באופן ספונטני בשיח הדדי מכבד ופתוח ומנסים להסביר את עמדתם לצד השני, לרוב בלי לקטוע זה את זה, אלא דווקא בניסיון כן להקשיב זה לזה. דווקא בשיח הספונטני הזה שראיתי בכל פינה בלטה לעין יותר "אהבת חינם" מאשר "שנאת חינם" הדדית.
הניסיון הזה להקשיב, לנסות להבין מה כואב לכל צד, מה חיוני עבור כל "שבט" ומה מדאיג אותם במצב הנוכחי – עודד אותי לא פחות מההתלהבות והשכנוע הפנימי העצום שלנו כמפגינים ומוחים. הגם שלא היה ניתן בשיחה רגעית כזו "לשכנע", או "להשפיע" זה על זה, הרי עצם ההקשבה ההדדית ועצם הגילוי שהדאגה בכ"ז משותפת לכולם ועימה גם הכמיהה כן לחפש את המאחד, את המשותף ואת הקבלה ההדדית של השונות בסדרי העדיפות, בלטה ההכרה שחובה על כולנו לעבוד יותר על המטרות המשותפות מאשר על המפריד והמפלג ביננו.
דווקא בירושלים, שנתפסת אולי בטעות כעיר עם קצוות חדים של קונפליקט מר בין אוכלוסיות, דתות ופלגים שונים, ראיתי לרגע הוכחה מוחשית ואותנטית של ציבור שהיה מוכן להגיע לא רק על מנת למחות מתוך חרדה וכעס, אלא לא פחות, היה גם רצון להגיע לשיח משותף שמטרתו אינה לכופף לצד השני את היד אלא להפך להושיט יד ולנסות לבנות משהו חיובי יותר.
כיצד לנתב נכון את כוחה של המחאה לכיוון בונה ולא הורס?
ההישג העצום של המחאה הציבורית נגד הרפורמה/ההפיכה המשטרית, הוא ביצירת גוש ליברלי-דמוקרטי מלוכד וחזק שכולל חלקים נרחבים מהציבור הישראלי וזה הוכח בסקרים האחרונים. אגב, על כך "מגיע קרדיט" קודם כל לבנימין נתניהו שהצליח, כמובן בטעות מבחינתו, להעיר את המחנה שהיה עד אז פחות מאוחד ולהפוך אותנו לציבור גדול ומלוכד.
כולם מודאגים
כעת אני חושב שהמחאה חייבת לנתב את כל הכח שהיא צברה לעבר מטרה חשובה בהרבה – הבה ננצל את הכח הרב של התלכיד שנוצר אצלנו על מנת להושיט יד אל המחנה הנגדי.
מסתבר שחלקים גדולים מהמחנה השני הפכו עקב כך למודאגים לא פחות מאתנו ממה שקורה. רבים מהם מודים כי אין שום תוחלת "במשיכת כל ההגה ימינה" לאחר שלטענתם הממשלה הקודמת "משכה כל הזמן חזק שמאלה".
המאבק הציבורי שנוצר מתחיל להביא להכרתם, אך גם להכרתנו שאין התכנות למין חלום וורוד של הכנעה חד-צדדית, זאת מכיוון שהכח לא מצוי רק בצד אחד של המפה החברתית והפוליטית.
לאור העובדה המרה שכולנו מצויים יותר ויותר בבור עמוק ושחור של פילוג, שנאת חינם והתרחקות מסוכנת… והשסע הזה אף חודר לתוך משפחות גרעיניות וקהילות קטנות, מחלחלת לתודעה של כל מחנה ההכרה כי סופה של ההחרפה הזו יהיה רע ומר…
לפיכך, על מנת להתחיל במהלך הכי חשוב לקראת יציאה מהמשבר הלאומי הנוכחי לעבר חזון של חיים משותפים, נדרש השיח המשתף הכולל הקשבה תחילה מתוך רצון כן להגדיר מטרות משותפות, לנסח פשרות אפשריות ולהגדיר סוף סוף את ההישגים הנדרשים לרובנו כדי שכולנו נהנה מהם. זה חשוב הן לנו כיהודים במדינה היהודית והיחידה והן לכל אזרח באשר הוא במדינה הדמוקרטית שלנו. אם מישהו רק "ינצח" ואחר רק "יפסיד" ההפסד יהיה של כולנו.
אחים אנו ואין לנו אלא זה את זה… אחרת נהיה תלויים זה לצד זה.
ואני מבקש להדגיש : אני מאנשי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית – 30 שבועות בחורב חיפה ,
ומקים את דוכן : צנחנים למען דמוקרטיה ,כחודשיים !
בואו לבקר ,ולשמוע ,אנשים שפויים – ממחזור גיוס 61
יעד 88 ' – חתך השותפים / מתנדבים בעמדה !
מילה אחת ירון : קבל הערכה והצדעה לדבריך !
אשתדל להפיצם בחוגים החברתיים שאני מנוי עליהם !
ירון
נהניתי מאוד לקרוא. קליעת לטעמי בדיוק במה שנדרש לעשות והשאלה כיצד למנף את הרעיון הזה. אינני מאמין בפוליטיקאים בנושא זה. בוודאי יראה לכל אחד שזה יפגע בבסיס כוחו. נדרש למצוא אנשי אפוליטים שיקדמו רעיונות והפגנות כוח שכותרתו תהיה אחדות העם ושיח מאחד
ירון, האם נשמע לך רלוונטי שאייל ואנוכי ומי שמעוניין נדון פה בתגובות לגבי כיצד לדעתנו אמורה להתנהל דמוקרטיה תקינה?
מכל מקום, לדעתי הפכת פה תקווה והאופטימיות שלך נותנת כח, אמן!
תודה על דבריך ירון.
האם לדעתך ניתן להמשיך להידבר, להקשיב, להגיע להבנות, להסכים, אפילו לאהוב! בזמן שמתחתינו מתפוררת ישראל הדמוקרטית?
כן אני מאמין, אבל זה תלוי בנו אזרחי המדינה מכל הצדדים. אם ניתן לקיצונים משני הצדדים להכתיב כיצד יראה השיח ביננו, הכל אבוד. אני טוען שאת השיח הרעיל שמנסים לגרור אותנו אליו, חייבים להפסיק ולהתחיל שיח קונסטרוקטיבי המחפש את המאחד והמשותף בין כל חלקי החברה שלנו ויש בישראל מספיק מהמשותף, אז למה נגררים להבליט כל הזמן את המסר המפלג, המרחיק, המנוכר והמשסע?
מסכים איתך לגמרי, אבל אני עדיין לא מבין כיצד אנחנו יכולים להמשיך בתהליך הגישור וההבראה ההדדית בזמן שמעלינו, מתחתינו, מתרחשים שינויים דרסטיים אשר יכפפו אותנו למציאות שלא מתאימה לנו ולא מאפשרת את השיח המעולה שהזכרת?
יותר ספציפית, התהליך של השיח לדעתי הוא תהליך שייקח זמן, וכפי שאתה רואה הרכבת של הימין ימין דוהרת ימינה ימינה. דוהרת.
המשפטיזציה השתלטה על המדינה. לא נתניהו יצר את הפילוג אלא אהרן ברק בפוליטיזציה של בית המשפט העליון ואז השלטתו באופן כוחני ודורסני דרך יועצים משפטיים לכנסת ולממשלה, ככנסת-על וכממשלה-על. זה לא דמוקרטיה. אבל – יש מגזר משפטנים עצום וחזק ומקושר לצמרת העסקית, האקדמית, התקשורתית והצברית במדינה. והם משתמשים בכל הכלים לאיים ולדרוס כל רפורמה.
הם סילקו שרי מדפטים בעבר, שלא ניראו להם ובאו לתקן.
הם דאגו שהשרים במשרד המשפטים יהיו 'משלהם'.
הנה באה ממשלה שלא פחדה לשנות ולהחזיר את הפרדת הרשויות.. המגזר המשפטני נהג בעורמה וחיבר את הרפורמה המשפטית ל'החילונים נגד החרדים'. ולכתבי האישום של נתניהו. בואו נפריד. רפורמה משפטית בישראל מחויבת המציאות
עילת הסבירות לא סבירה במשפטוקרטיה השתלטנית שנוצרה. גם לא הכובע הכפול של היועמש. הגענו לפסקת ההתגברות כצורך חיוני לכנסת חממדלה שנדרסות על ידי 'הכל שפיט' ורמיסת הפרדת הרשויות..הדברים אמיתיים. רוב הציבור תומך ברפורמה המשפטית ומבין אותה ולמה היא חשובה.
המוסתים נגד הממדלה תילחמו בחקיקה החרדית, זה דבר אחר ונושא שונה שבו יש רוב ענק נגד החקיקה. הצימוד של הנושאים על ידי פוליטיקאים בשמאל ועמותות הסתה נגד המדינה שמצאו שלל רב ואדיוטים שימושיים להפלת ממשלה נבחרת – זו הבעיה.
בדיוק בגלל אמירות "צדקניות" כאלו משני הצדדים, יצאתי בקריאה לכיוון אחר לגמרי- לשיח משותף המתחיל בהקשבה שבאה לפני שלב ההטפה. אצליח בהחלט להשיב לך אחת לאחת עם דעות הפוכות ומנומקות לא פחות מאלו שכתבת. אבל זה לא יוליך אותנו לשום מקום! לכן אין לי כוונה לשכנע אותך שאתה "טועה" ואני "צודק" או להסכים פתאום דווקא לפרשנות שלך למה שקרה.. כפי שכתבתי, אף אחד לא יצליח לשכנע אף אחד בדרך הזו השיח הזה של "אנחנו הצודקים ואתם האשמים" הוא שיח רעיל ולא יוליך אותנו בימים אלה למקום טוב אלא רק להפך ואת המחיר כולנו נשלך, כי לא ניתן לנצח פה אף צד בדרך כוחנית או צדקנית. משום כך בחרתי לתת קרדיט לכאב, לדאגה ולתקווה המשותפת שלא נגיע שוב לחורבן הבית המדהים שנבנה פה בישראל, בגלל שנאת חינם ואש שמבעירים במתכוון גורמים קיצונים ציניים מכל צד. המטרה היא להגיע ללכידות והגדרת מטרות משותפות לכל חלקי החברה הישראלית ולדעתי יש מספיק מטרות כאלו. לא קיימת שום סיבה וצורך להכניע אף צד ואין מנוס מפשרות הדדיות והוגנות שיאפשרו פה חיים משותפים, כי עבור זה הקמנו את הבית הלאומי הזה. בוא נשוב ונלמד משני ענקים בדורם- דוד בן גוריון ומנחם בגין שתהום פוליטית, אידיאולוגית וערכית היתה ביניהם, אך הם ידעו לכבד את הממלכתיות הישראלית והבינו היטב את הערך של "חיה ותן לחיות" שנובע מכיבוד הדדי לא רק של המשותף, אלא גם של השונות בין חלקי העם… מנהיגות צנועה, נקיית כפיים וממלכתית כזו היא מצרך מאד נדיר בפוליטיקה שלנו לכן הלחץ חייב לבוא מלמטה, מהרחוב הישראלי שחייב להתגבש ולגרום לפוליטיקאים לוותר על אינטרסים צרים, להתפשר ולהגיע להסכמות תוך בניית חוקה יציבה לישראל שתגן על הדמוקרטיה על עצמאות המדינה ועל כל מיגזרי החברה שלנו.
תודה רבה על דבריך ירון ועל החכמה שבהם.