יום שישי האחרון היה עבורי יום של תרבות רוויה.
"תחת מטריה" וקורת גג אחת באולם רפופרט שבחיפה.
בבוקר הרצאה של "אסכולות" בנושא "האמן הגאון והשיגעון". בניהולה של ורה וייס בהצלחה יתרה.
עם המרצה המנצח והמלחין וירטואוז גיל שוחט שידו תמיד נטויה.
הפעם הנושא היה על "פיצול האישיות של רוברט שומאן וגיבורי יצירתו".
גיל שוחט מנצח על המלאכה תרתי משמע ומנגן על הפסנתר יחד עם הפסנתרן וירטואוז ויקטור סטניסלבסקי בצלילים ופרשנות לשומאן שכאלה לא תמיד נשמע.
סאלבדור דאלי אמר פעם: "יש יותר שיטה בשיגעון שלי מאשר שיגעון בשיטה שלי"
גיל בהרצאתו הרהוטה והידע הבלתי נדלה נתן לנו תמונה בהירה על המלחין שומאן הגאון האמביוולנטי.
מצד אחד פסנתרן הגאון שמורו ורבו פרידריך ויק השקיע בו המון ומצד אחר התאהב בקלארה ביתו
של ויק בעודה ילדה ובגיל 18 ביקש את ידה, זכה בה רק לאחר מאבק משפטי והפך לאויבו המושבע של
אבי הנערה מורו האישי, מצד אחד היתה בו התרוממות רוח והיה רומנטיקן בלתי נלאה, מצד אחר היה איש דיכאוני חרדתי שכזה.
את הקוטביות הזו אפשר לראות ביצירתו " איזביוס ופלורסטאן " שתי דמויות דמיוניות מנוגדות הראשון מופנם וחולמני השני נמרץ וערני. למרות שסיים את חייו במוסד לחולי נפש ומת בגיל 46 הספיק שומאן לכתוב יצירות רבות בינהן אלה ששמענו על הבמה.
מידי שני הפסנתרנים הכישרוניים על שני פסנתרים "נושקים" ובארבע ידיים וירטואוזיות שעשו את המיטב לפרש
היצירה של רוברט שומאן המיוחדת המסובכת והקשה.
כפי שסיכם גיל שוחט "לא כל פסנתרן יכול לנגן שומאן, אך כל מי שמסוגל לנגן את רוברט שומאן היטב יכול לנגן כל מלחין אחר בקלות ומבלי להתרברב".
לא ניתן להגיב