(מאת: משה בר דיין)
פרשת השבוע וזיקתה לעיר חיפה, ובעיקר לתושביה. פרשת השבוע היא פרשת "כי תצא" שנמצאת בספר דברים , פרקים כ"א עד כ"ה. פרשה זו דנה במגוון חוקים מתחומים שונים, הנוגעים בחיי הפרט, כגון הוראות כיצד עליו להתנהג בסיטואציות שונות, על יחסי אבות ובנים, יחסי הבעל עם נשותיו, מי רשאי לבוא בקהל השם. על היחסים עם העמים בשכנים עמון ומואב, על דיני נדרים, הטיית המשפט והיא עוסקת במגוון חוקים מתחומים שונים, הנוגעים לחיי הפרט, כגון : איך עליו להתנהג בסיטואציות שונות – יחסי אבות ובנים, יחסי בעל עם נשותיו, מי רשאי לבוא בקהל השם, וכן מדברת הפרשה שלנו על היחסים עם העמים השכנים לנו, עמון ומואב, דיני נדרים, הטיית משפט, מידות ומשקלות במסחר ועוד.
כאן עליי להזכיר שוב , שכל ספר דברים, 34 פרקים דן רק בנאומו של משה, ערב מותו, כשהוא עומד על הר נבו, שנמצא בעבר הירדן במדבר, בערבה מול הכניסה לארץ, שאליה לא יוכל לבוא בשל העונש שקיבל מאלוהים, ככתוב בדברים פרק א 36: "גם בי התאנף ה' בגללכם, לאמור גם אתה לא תבוא שם. יהושוע בן נון העומד לפניך, הוא יבוא שמה".
ברור שיש פער בין הכתוב בפרק ובין הריאליה ההסטורית שמשתקפת ממנו. הכתוב מדבר על נאום משה במדבר, ערב הכניסה לארץ, שהתרחשה בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, ואילו הריאליה שלו משקפת חברה אורבנית של תושבי ממלכת יהודה, ערב חורבן בית ראשון וגלות בבל, שאז היתה ירושלים עיר בצורה. אפילו נבוכדנצאר, הכובש הגדול, נאלץ להטיל עליה מצור ממושך, עד שהליט לכבוש אותה.
פרק כ"א בפרשה שלנו, פרשת "כי תצא" {דברים כ"א עד כ"ה } דן בחוק "שבויה יפת תואר". ספר דברים, כאמור נכתב סמוך לחורבן, קרוב לשנת 597 לפני הספירה, זו גלות יהויכין לבבל. חוק זה דן בדרישות ליציאה למלחמה מחוץ לגבולות הארץ, כלומר זו מלחמה יזומה. יש בה הוראות מחמירות, שמטילות על הלוחם הישראלי שורה של מגבלות בהתנהגותו מול האויב שלו, וביניהן יש החוק שמגן על השבויה שהוא לקח במלחמה. היחס כלפי השבויה חייב להיות זהה ליחס של הבעל כלפי אשתו, אם הוא מתכוון לשאת אותה. אסור לו לגעת בה במשך חודש ימים. הוא חייב לאפשר לה לבכות את הוריה שמתו במלחמה, ולספק לה את כל צרכיה, ואם הוא מחליט להיפטר ממנה, אסור לו למכור אותה כשפחה, כדרך שכוכש נהג למכור את השבויים שלקח בקרב.
חוק זה דרישות הומניטריות מפליגות, שאין דוגמתן אצל כל הכובשים של אותה תקופה, כולל האימפריות הגדולות באיזור – אשור, בבל, פרס, יוון ורומי, שנהגו בשבויים באכזריות רבה, ויש לנו עדות מצמררת בספר איכה על יחסו של נבוכדנצאר כלפי שבויי ירושלים.
אם נשווה זאת לכובשים בני ימינו, יש דוגמאות למכביר, למן הצבא הנאצי, דרך כובשים "נאורים" למיניהם ועד לכובש הרוסי באוקראינה. קרוב לוודאי, שפוטין לא קרא את ספר דברים… וגם אצלנו בארץ, בחיפה, יש עדות מחודש מרץ השנה, שלפיה הגיעה לארץ קבוצה של פליטי מלחמה מאוקראינה, חלקם נשים, שברחו מבתיהן המופגזים, ולמעשה באו במעמד של "שבויות מלחמה", שקרוב לוודאי שחלקן היו "יפות תואר", אם נשווה אותן ל"שבויה יפת תואר "של פרקנו, אלא שרשות ההגירה שלנו סרבה לאשר את כניסתן לארץ מחשש שבאו לעסוק בזנות.
יש עדות אומללה של 100 פליטות אוקראיניות, שסיפרו שגבר ישראלי יצר עימן קשר בערי המקלט שלהן, והציע לעזור להן להיקלט בארץ בתמורה למתן שירותי מין. אוי לה לאותה בושה.
אם נשווה סיפור זה לחוק שבויה יפת תואר שלנונגיע למסקנה, שספר דברים היה הרבה יותר הומאני מאותו סוחר ישראלי.
ואם נקרא את ההפטרה לפרקנו, שנמצאת בישעיה נ"ד:
" רוני, עקרה, לא ילדה, פצחי רינה, לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה' "
ואם נפרש את דבריו של גדול נביאי ישראל, שקמו לישראל בכל הזמנים, הוא מדמה כאן את ציון, הדומה לאישה עקרה, שאין בה כוח ללדת בנים בעת של צרת האומה, "לא חלה" כאן פירושה, שלא יכולה להתעבר וגם לא לסבול את צירי הלידה הקשים – לזה של בני האישה השוממה, תושבי סביבות ירושלים, שלא סבלו מחורבן וגלות.
נביאים רבים דימו את ציון לאישה
"שוממה" כאו פירושה, זו שפרשה מבעל, כלומר עקרה… " הרחיבי אוהלך, ויריעות משכנותייך, כי זרעך גויים יירש…", כלומר, בני ציון העקרה ירבו.
ה' ישיב אליו את בני ישראל ברחמים רבים. נביאים רבים דימו את ציון לאישה, אך אף אחד מהם לא הגיע לרמה האומנותית של ישעיהו, שידע להשתמש בדימויי האישה בכך מצביה המשפחתיים, כעקרה וכאלמנה.
דין סורר ומורה
נעבור כעת אל "דין סורר ומורה" שנמצא אף הוא בפרקנו בדברים כ"א 18-,21.ואצטט תחילה מדברי עמוס עוז, שמתיחסלנושא בספרו "אותו הים, עמוד 102 :"ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא על שכמו, בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… באשר ילך – ילך הרה הורים, בשוכבו ובקומו – הרה הורים. אם ירחיק נדוד, ואם ישאר במקומו. לילה לילה חולק את ערשו עם אביו, ואת יצועו עם אימו., עד בוא יומו…"
חוק הבן הסורר ומורה בא לצמצם את סמכויות האב בביתו.כאן הוא עומד על חובות הבן כלפי הוריו, ויש לו זיקה לעשרת הדברות בדברים כ' :
"כבד את אביך ואת אימך". ויש להזכיר כאן את דינו של מי שמקלל את הוריו :"מכה אביו ואימו, מות יומת".
זהו חוק אפודיקטי מובהק, שאומר שהחוק קצר וברור ואין צורך לנמקו… יש מפרשים בן סורר ומורה במשמעות קשה עורף ומורד בהוריו. המילה "סורר" פירושה מלשון "סור", כלומר סטייה מדרך הישר. החוק מקנה להורים מעמד מיוחד לכבודם, שכן המשפחה באותם ימים היתה התא המשפחתי היסודי ולכן מעשהו של הבן הזה פגע ביסוד קיומה של המשפחה בחברה וגרם לערעור השלטון, בעיקר של האב.
בחברה שהיתה מעיקרה פטריארכלית ,שבמרכזה עומד הפטרי – האב.. ובכל זאת החוק הזה מגביל את סמכות ההורים מלפסוק בעצמם את דינו. הם צריכים להזהירו כמה פעמים, ורק אם יעמוד במריו, הם חייבים לפנות אל הזקנים, ששפטו באותם הימים בשער העיר, ובוודאי הכירו את המשפחה.
ההורים מציגים את בנם כ"זולל וסובא", דהיינו, אוכל הרבה בשר ושותה הרבה יין, וזו התנהגות בזויה ומבזבזת. עונש המוות אמנם חמור מאוד, אך בא לצורך הרתעה. כדי לשתף את כל תושבי העיר, יש להוציא את הנער אל מחוץ לשער העיר, להעמידו במרכז ומסביבו יעמדו כל תושבי העיר שיהיו במעמד של מבצעי גזר הדין. כולם רוגמים את הנער, והראשונים שזורקים את האבן יהיו ההורים.
חוק האוסר על הגבר ללבוש בגדי אישה, וההיפך
וכעת לאחד החוקים שמזכיר לנו את קהילת הלהטבים. כוונתי לחוק האוסר על הגבר ללבוש בגדי אישה, וההיפך, הוא נמצא בדברים כ"ב 5: "לא יהיה כלי גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה, כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה".
רק פסוק אחד, וכל כך תובעני וסמכותי. אצל עמי המזרח הקדום החליפו גברים ונשים את בגדיהם בטקסים פולחניים למטרות זימה.
המילה "כלי" פירושה כאן כל דבר ששמים על הגוף: בגדים,תכשיטים ואפילו כלי נשק וזאת כדי למנוע מאישה לצאת למלחמה, מה שלא מנע מדבורה הנביאה להילחם.
גם ביוון וברומי קיימו טקסים פולחניים לאותן מטרות ושימו לב, שהחוק שלנו מערב את אלוהים, שטוען שזה מעשה תועבה. המילון המקראי מגדיר את המילה תועבה כשיקוץ, גועל, דבר מאוס ושנוא.
בספר דברים י"ד 3, בא האיסור "לא תאכל כל תועבה", כי בנים אתם לה' אלוהיכם… כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, ובך בחר להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
למעשה המטרה היא למנוע פריצות כדרך מעשי הפולחן של העמים השכנים ויש מהפרשנים המודרניים שמסבירים את מטרת החוק הזה, כי זה מעמיד בסכנה את הסדר והיציבות בעולם.
מבנה החברה במקרא היה פטריארכלי, ורוב האוכלוסיה התגוררה בכפרים קטנים, שבהם התגוררו לרוב המשפחות המורחבות, ולכן בא החוק להציב גבולות לשמירה על הסדר החברתי ועל יציבות המשפחה.
ומה קורה היום בנושא זה? ברור שהחברה החרדית דורשת להקפיד עליו מאוד. ואני נזכר בפרשת הרצח המזעזע בבית אגודת הלהט"בים בבר נוער בשנת 2009 בתל אביב, שם נרצחו מדריך הנוער, ניר כץ, וליז טרובשי, נערה בת 16. הרצח לא פוענח עד הסוף ואולי דוגמא חיה שרואים בתוכנית האח הגדול בדמותו של הנער הערבי קאזם חליליה, שמצהיר באופן ברור ובוטה, שהוא הומוסקסואל, דבר שהחברה הערבית, כמו החרדית שלנו מגנה בכל תוקף, עד כדי מעשי רצח מחרידים, שנעשו על רקע של כבוד המשפחה.
איסור לקיים קשר עם עמוני ומואבי
ולבסוף, נסיים באיסור לקיים קשר עם עמוני ומואבי {דברים כ"ג 4-9} :"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי…עד עולם"
הנמוק הוא שכשבני ישראליצאו ממצרים ובדרכם במדבר לא הסכימו לספק להם לחם ומים, וזאת אף על פי שהיו קרובי משפחה בהיותם צאצאי לוט, אחי אברהם. לכן נאלצו בני ישראל לקנות לחם ומים מבני מואב { דברים ב' 28-29}.
למרות זאת, חז"ל המתיקו את הגלולה המרה, ואמרו: אבל נקבותיהם מותרות. עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. לכן מותר לקבל את רות המואביה, שדויד המלך הוא מצאצאיה. גם שלמה המלך אהב נשים נוכריות, כולל עמוניות ומואביות. מכאן יש לנו אזהרות חוזרות ונשנות להיבדל מעמים שכנים, כלומר איסורי אכסוגמיה, תופעה שקיבלה משנה תוקף אחרי חורבן בית ראשון, ועם שיבת ציון בימי נחמיה, שדרשו לגרש את הנשים הנוכריות כולל את ילדיהם.{נחמיה י"ג 23-25}.
ומה קורה היום בישראל של שנות האלפיים?
החרדים מתנגדים לעולים מרוסיה, בנימוק שאינם יהודים טהורים. הרבנות שלנו העמידה תנאים מחמירים לגבי יהדותם של עולי אתיופיה, ושוב אנו נדרשים לדברי קוהלת, שמה שהיה הוא שיהיה…