"אמא ישבה בחלון וחיכתה לאבא שיחזור" • אוניית 'השלושה' תונצח בחיפה

(חי פה) – אוניית "השלושה" זוכה סוף סוף להנצחה בחיפה • אלישבע כהן אזולאי: "עשיתי את תפקידי בעולם, הנצחתי את אבא שלי".

21 נספים

עשרות שנים לאחר הטרגדיה בה נספו 21 יורדי ים, החליטה ועדת הכספים לאשר מימון עבור אנדרטה ל-21 יורדי ים שנספו בינואר 1967 ולא זכו להנצחה ראויה עד היום. בכך בא אל קיצו מאבקה של בתו של אחד מהנספים, אלישבע אזולאי כהן, שהייתה רק בת 6 כשאביה הלך ולא חזר. מאז, בכל השנים שחלפו, לא נחה דעתה מכך שאביה וחבריו אינם זוכים לנצחה ושסיפורם הטרגי כמעט אינו מוכר.

הבשורה המרה

אזולאי כהן, פעילה חברתית מנווה דוד, זוכרת לפרטי פרטים את היום בו קיבלו היא ומשפחתה את הבשורה המרה על מות אביה, כשספינתו נטרפה בים. "בשנים הראשונות שלי גרנו באילת", היא מספרת, "להורים שלי הייתה אז מסעדה. אבא שלי, חיים אזולאי, החליט להביא כסף מהים. ככה מצאנו את עצמנו בסופו של דבר בחיפה".

"כבר אין בשביל מה…"

"כשהייתי בת 6, אבי יצא להפלגה והבטיח שיביא לי רכבת חשמלית, זה מה שביקשתי. היה חורף קשה ביותר, גרנו בנווה דוד והבית שלנו היה קרוב מאוד לים, שהיה מאוד סוער באותו זמן. כל יום עמדתי בחלון ואמרתי "שמע ישראל". הייתי בדיוק אחרי חופשה במושב וסבא שלי הסביר לי שהוא אומר את התפילה כדי שהיא תגן עליו.

מכתבי פרידה

במשך שלושה ימים אמרתי כל יום שמע ישראל. ביום הרביעי אימא שלי כעסה עליי שאני לא אומרת את התפילה, ואמרתי לה שאין בשביל מה להגיד את התפילה, כי האונייה כבר טבעה, וככה היה. אימא שלי כעסה עליי מאוד. בבוקר למחרת השכן מקומה ראשונה שמע משהו ברדיו לגבי האוניה. הוא ראה בתיבה 5 מעטפות. הוא הביא את הדואר לאימא שלי ושאל אותה: "שרה, איפה חיים?" לאימא שלי לא היה מושג עדיין מה קרה לאוניה. המכתבים שהשכן העלה אלינו הביתה היו הפעם הראשונה שאבא שלי שלח לכל אחד מאיתנו מכתב מההפלגה. במכתבים הוא נותן הוראות איך להתנהג ובעצם המכתבים הפכו להיות מכתבי פרידה".

צווחות במדרגות

"המשפחה של אבא שלי הגיע לבניין שלנו, פתאום התחילו להישמע צווחות במדרגות, אז הבנו שקרה אסון גדול. בסופו של דבר גם הגיעה הודעה רישמית. האוניה הייתה שייכת לקואופרטיב אופיר, הם הגיעו והודיעו שהאוניה נטרפה. לא מוצאים כלום. אנחנו לא ישבנו שבעה, כי היו חיפושים. ביום השביעי הגיע אלינו הרב גורן והודיע לנו שאי אפשר לאתר את הנעדרים".

האוניה

אוניית השלושה יצאה מנמל חיפה בדצמבר 1966. ב-22 בינואר 1967 יצאה האוניה ממעגן באי יווני למרסיי. ב-23 בינואר עברה האוניה את מיצרי מסינה ונכנסה לים הטירני. יום אחרי נקלטו קריאות מצוקה של האוניה והשידור נקטע. על אף כל החיפושים האוניה או אנשי הצוות לא נמצאו מעולם. וועדת החקירה לא הגיעה למסקנה ברורה על סיבת הטביעה.

אימא ישבה בחלון 40 שנה וחיכתה לאבא שיחזור

"האוניה הייתה שייכת לקואופרטיב אופיר, שפשט את הרגל עם הטביעה של האוניה. נותרנו בלי אנדרטה. נפלנו בין הכיסאות. אימא שלי 40 שנה ישבה בחלון וחיכתה לאבא שלי שיחזור. היא חשבה שאולי הוא נחטף והוא יחזור. ההורים שלי היו נשואים 12 שנה ונולדו להם 4 ילדים. הייתה להם אהבה ענקית, שעוד התחזקה בזכות הגעגועים, בגלל שהוא היה הולך לתקופות ארוכות לים ואז חוזר. אחרי שאבא שלי נפטר, אימא שלי מצאה את עצמה במלחמת הישרדות עם 4 ילדים וקצבת שארים קטנה. היא מעולם לא חשבה על האפשרות להמשיך הלאה מבחינה רומנטית. הם היו זוג מאוד יפה, אבל אחרי האסון, כל היופי של אימא שלי היה סתם ומאחוריו הסתתר צער ועצב אינסופי. היא נפטרה בגיל 71 וכולה צער".

50 שנים

"לפני 5 שנים מלאו 50 שנים לטביעה של האוניה ועשיתי סרטון כשעשיתי הליכה בים ואמרתי שהייתי רוצה שכולם יכירו את הסיפור של האוניה. גמלאי הים פנו אליי, ובראשם יחיאל פדידה, והציעו לעשות אזכרה לרגל 50 שנה. ואז אמרתי שאני לא אירגע עד שלא תהיה להם אנדרטה. הם נפלו בין הכיסאות, פרצה מלחמת ששת הימים כמה חודשים אחרי הטביעה, טבעה הצוללת דקר 41 וכל הפוקוס עבר מהם לשאר הנספים".

בשם המשפחות

הגשתי בקשה בשם המשפחות לאנדרטה. חיפה הייתה נמל הבית של האוניה ורוב אנשי הצוות היו מחיפה ולכן זה הגיוני שהאנדרטה תהיה כאן. נפגשתי עם מזכירת העיר דאז ברכה סלע, החלטנו מה יהיה כתוב על האנדרטה. עברנו את כל האישורים הנדרשים ואז הייתה לנו בעיה עם תקציב הפיתוח. מי שממונה על ועדת השמות היה חבר המועצה ניר שובר. הוא ניסה לעזור על ידי כל מיני ועדות, באמת שהוא לא חסך מאמצים על מנת לעזור לנו, הבנתי שיש את ועדת הכספים וכבר היו לנו כל האישורים.

בסופו של דבר קיבלתי הודעה מחברת המועצה שרית גולן שטיינברג שזה אושר ותהיה אנדרטה מכובדת. קצת לפני שהגענו לזה, אשתו של רב החובל, יונה הראל, הלכה לעולמה. היא הפכה להיות רב החובל של המשפחות אחרי הטביעה. זה הפך אותי ליותר נחושה. הבנתי שלאט לאט יש פחות ופחות אנשים שיראו את ההנצחה".

הנצחתי את אבא שלי

"סוכם שהאנדרטה תהיה בטיילת דדו כך שמי שעובר בים יקרא על אוניית השלושה. אני חושבת שהכי מגיע להם ולנו שתהיה לנו אנדרטה והכי מתאים שזה יהיה ליד הים. אנחנו מחכים שיחזרו מהחופשה ויתחילו להניע את זה. הייתי ילדה קטנה בשבעה, היה טקס בנמל חיפה וזרקו זרים לים, וזה חלום שלי שנעשה שוב טקס כזה. אני מרגישה שעשיתי את תפקידי בעולם, שהנצחתי את אבא שלי".

עו"ד שרית גולן שטיינברג מסרה לחי פה:
"לאחר תקופה ארוכה של עיכובים בהבאת הנושא לאישורנו על ידי הנהלת העיר, התרגשנו לאשר את האנדרטה לזכרם של נספי אוניית השלושה, מתוך תקווה שתהווה בעבור המשפחות מקום להתייחד עם זכרם של הנופלים וכן תאפשר חשיפת הציבור הרחב לסיפורם הטראגי של הנספים".

ניר שובר מסר לחי פה:
"שמחתי לקחת חלק בתהליך לפני שלוש שנים. אני זוכר שעמדנו בגשם השוטף בינואר, עם חיליק אמסלם מנהל אגף החופים ומזכירת העיר ברכה סלע, יחד עם האמנית טטיאנה שאמונה על עיצוב הגלעד ובחרנו מיקום לאנדרטה. אני שמח בעיקר בשביל המשפחות השכולות ובראשם אלישבע אזולאי כהן, הפעילה החברתית שפנתה אלי בזמנו ושגדלה ללא אבא. עיריית חיפה עשתה כאן צדק היסטורי. בחורף הקרוב ביום האזכרה, לאחר שנחנוך את הגלעד, אני מזמין את כל תושבי חיפה ללמוד על הסיפור של הימאים מאוניית השלושה, שנתנו את חייהם למדינה הצעירה ומקום קבורתם אינו נודע.
יהי זכרם ברוך.