הבית השכן לבית האומנים
בית מיוחד עם סיפור מיוחד לא פחות
בשכנות מיידית לבית האומנים ע״ש שאגאל, נמצא בית אבן מרשים עם אלמנטים קישוטיים רבים. לבית סיפור מיוחד ואני מביא אותו כאן כפי שהובא לידיעתי ע״י האדריכל ואליד כרכבי, מנהלה לשעבר של מח׳ השימור בעירית חיפה:
״בעל המבנה המקורי הוא אמיל ריזק. המבנה הוא פרי תכנונו של האדריכל יוסף חג'אר שלמד בבוזאר בפריז ומזוהה יותר מכל עם התכנון של בית סוידאן. הסיפור של מוסא וקמר בהאי, ששמם רשום על חזית הבניין כיום – הוא סיפור מעניין ולא ידוע.
בשנת 1927 נפטר עבאס אפנדי בנו של בהאוללה, מייסד הדת הבהאי. לעבאס אפנדי לא היה ממשיך.
במשפחה הגרעינית התעורר ויכוח חריף באשר להמשך דרך הדת הבהאית. שוגי אפנדי, נכדו של עבאס אפנדי שהתמנה ליורשו, דגל בהפיכת הדת לבינלאומית, לאכזבתם של כמה מקרובי משפחתו של עבאס אפנדי, אחותו וקרובים נוספים.
כך נוצר פיצול בדת: הרוב המוחלט הלך בדרכו של שוגי אפנדי, אבל חלק מהמשפחה הקרובה, כולל את מוסא וקמר בהאי, עזבו את הרוב והתפצלו מהדת.״
רק חישבו כיצד היה נראה מורד הכרמל אילולא היתה מנצחת דעתו של שוגי אפנדי!
• תודתי נתונה לאדריכל ואליד כרכבי על המידע המרתק שתרם ושאפשר בכך את הופעת הכתבה.
כל הכבוד לך ידידי ד"ר דוד בר – און על הכתבה. שבוע טוב
כתבה יפה
מקסים.תודה
תודה על המידע❣️
לימים החליטו הבהאים להפקיע את הנכסים הפרטיים שנרכשו והוחזקו וכמובן היו רשומים בטאבו ע"ש משפחת בהאי. הם קיבלו אישור משרד האוצר להפקיע. תביעת המשפחה לפיצוי נדחתה בבית המשפט, כאשר השופט המלומד קבע שהרישום בטאבו ע"ש המשפחה לא אומר כלום והנכסים היו מאז ומעולם של התנועה הבהאית.
יצויין רק זאת, באם הנכסים הינם מקום קדוש, ממילא לא ניתן להפקיעם… השופט לא פתר סתירה זאת. במקביל התנהלה באותו בית משפט ואצל אותו שופט, תביעה בין שני מוסדות ציבור. אחד שעל שמו היו רשומים הנכסים בטאבו ושני שבנה אותם והחזיק אותם בפועל מזה 100 שנה. והנה כאן קבע השופט המלומד שהרישום בטאבו גובר על החזקה בפועל, בדיוק הפוך מאשר קבע מקודם.
הגב' בהאי אמסלם נפטרה ולא זכתה לקבל פיצויים ראויים עבור רכוש משפחתה.