"איזה תיאטרון?" זו השאלה

סבב הופעות של אום כולת'ום בירושלים, יפו וחיפה בשנת 1931 (ארכיון הספרייה הלאומית)

טור דעה מאת: רג'א זעאתרה, יו"ר סיעת חד"ש במועצת העיר חיפה


"המלט" של ויליאם שייקספיר, באולם הגדול בחיפה

"ההתרגשות בחיפה בעיצומה: ביום רביעי 19 באפריל יוצג המחזה "המלט" של וויליאם שייקספיר באולם הכי גדול בעיר. בהצגה ישתתפו 30 שחקניות ושחקנים. כרטיסים ניתן להשיג בכיכר ח'מרה (כיכר פאריס), רחוב יפו, רחוב הכרמל (שדרות בן גוריון), מחטת אל-כרמל (אל-עתיקה), רחוב עין דור וגם ברחוב הבנקים. אין צורך בתו ירוק, בדיקות אנטיגן או PCR".


יו"ר סיעת חד"ש רג'אא זעאתרה (צילום: יואב איתיאל)

זה כבר קרה…

ספק רב אם זה יקרה בשנת 2022. לא רק כי כיכר ח'מרה ורחוב הכרמל כבר נושאים שמות אחרים, אלא כי זה כבר קרה בשנת 1944.

שייקספיר, מולייר ומתולוגיה יוונית

התרבות הערבית באזור החלה לפרוח בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. חיפה ויפו התמקמו על המפה התרבותית המצטיירת בין מצרים לסוריה. האימפריה העות'מנית לא ראתה בעין יפה את "הרנסנס" בלבנט ולא השקיעה בחינוך של הנתינים, אבל בבתי הספר הכנסייתים לימדו שפות זרות והתלמידים נחשפו לכתביהם של שייקספיר ומולייר וקראו טקסטים מהספרות הרוסית והמיתולוגיה היוונית.

עיתונאים ואינטלקטואלים תרגמו מצרפתית וגרמנית וכתבו מחזות משלהם בערבית. האקטיביזם התרבותי היה חלק מתנועת ההתנגדות למדיניות "הטטריק" (טורקיזציה) שעיקרה דיכוי כל סממן של זהות לאומית מודרנית העלולה לערער על ההגמוניה הרודנית של הח'ליפה מאיסטנבול.

מודעה על ההצגה "המלט" בחיפה בשנת 1944 (ארכיון הספרייה הלאומית)

"להקת הכרמל למשחק" בוואדי ניסנאס

חיפה של ימי המנדט הייתה במה סוערת למודרניזציה האמנותית הפלסטינית.
סופר בשם עזיז דומט היה מועמד לפרס נובל לספרות בשנת 1936. באולם עין דור, שבו הוצג "המלט" בשנת 1944, היו לא פחות מאלף מושבים. לכוכב המחזה קראו אסקנדר איוב בדראן, פקיד שוחר תרבות שהקים את "להקת הכרמל למשחק" ובנה לו תיאטרון קטן בוואדי ניסנאס, במקום בו ממוקמת היום חנות ממתקי עבד אל-האדי בסמוך לכיכר אמיל חביבי.

עיתונאים כמו ג'מיל אל-בחרי ונג'יב נסאר סיקרו בהרחבה את הסצנה התרבותית הערה בחיפה ויצאו נגד האיסור על נשים לשחק ולהופיע על במות. עיתונות ביקורתית עם קריקטורות עוקצניות, תיאטראות ובתי קולנוע, וגם חוגי ספרות ובתי קפה אפופי עשן בהחלט היו חלק מהנוף החיפאי לפני מאה שנים.

אום כולת'ום, פריד אל-אטרש וגדולי אושיות הזמר והתיאטרון ממצרים ומלבנון הופיעו בחיפה בשנות ה-20 וה-30, כאשר ברקע מתהווה בורגנות פלסטינית – חלקה מאנשי "הכפרים" שעברו לחיפה של אז – לצד האריסטוקרטיה הקלאסית שרוב רובה לא שרד את הנכבה של 1948.

סבב הופעות של אום כולת'ום בירושלים, יפו וחיפה בשנת 1931 (ארכיון הספרייה הלאומית)

להיכנס לפרופורציות

ההקדמה הנ"ל היא הכרחית כדי להיכנס לפרופורציות למשמע משק כנפי ההכרזה ההיסטורית שעיריית חיפה "יוזמת הקמת תיאטרון ערבי", במיוחד לאור העובדה שמדובר במכרז של משרד התרבות והספורט, שהעירייה אינה עומדת בתנאי הסף שלו ולכן נאלצה להיעזר בעמותות בדקה ה-90.

הגורמים המקצועיים שהיו מעורבים בהליך העירוני המרושל מודים שסיכויי העירייה לזכות במכרז קלושים, כי הרי משנת 2019 העירייה עצרה את התמיכה של כמיליון שקלים בשנה לתיאטרון ערבי. גם הסעיף של "פעולות תרבות ערבית" (שעמד בקדנציה הקודמת על 200-300 אלף שקלים בשנה) נעלם מספרי התקציב, כולל כל הגרסאות של הצעת תקציב 2022.

השקעה של כ-300 אלף שקלים בשנה בתיאטרון ערבי, אם וכאשר העירייה תזכה במכרז, יכולה להתפרש כ-"תפנית היסטורית" רק בקנה המידה של הקדנציה של ראש העיר הנוכחית…

ד"ר עינת קליש רותם מטיבה לשאת, מדי פעם, נאומים יפים על צמצום פערים, אבל בשטח היא מייצרת מדיניות שמגדילה את הפערים בין יהודים לערבים בתרבות, בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בתשתיות, בהקצאות וכמעט בכל פרמטר בשלוש השנים האחרונות.  

מתוך ההצגה "אימתו ומצוקתו של הרייך השלישי" של ברטולד ברכט בתאטרון אל-מידאן בשנת 2002 (הארכיון של הבמאי פואד עווד)

תפיסות שאינן נוחות

הגיחה הקצרה למאה הקודמת הכרחית כדי להיווכח שגם הטורקים והבריטים ניסו לפקח על אמנים ועיתונאים שיש להם תפיסות עולם שאינן נוחות לשלטון. הקול הקורא שפרסמה עיריית חיפה בשנת 2022 מדגיש כי "ההופעות לא תהיינה כאלו המהוות מטרד לציבור ו/או פוגעות ברגשותיו". סביר להניח שאין סעיף כזה באשר לתיאטרון העירוני שנהנה ממימון של 10-12 מיליון שקלים בשנה מכספי משלם המיסים החיפאי.

חלק מהציבור הדתי, למשל, עלול להיפגע מהצגות "לא צנועות", או ממחזה שעוסק בחרם שהטילו פרנסי הקהילה היהודית באמסטרדם במאה ה-17 על בחור ספקן בשם ברוך שפינוזה. ואולי הציבור הערבי ייפגע דווקא מהצגה על פועלו הציוני של אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי שהרס את ואדי סאליב ואת העיר התחתית בשנות ה-50 וה-60? או למשל מהצגה שאחת מדמויותיה הוא/היא מקהילת הלהט"ב?

מהו "מטרד" ואיזה "ציבור"?

ניתן לשאול מהו "מטרד" ועבור איזה "ציבור". באילו "רגשות" לגיטימי לפגוע ובאילו פחות. אלא שהשאלה העיקרית היא איזה תיאטרון רוצים שיהיה בחיפה? תיאטרון שיכול גם להרהר בנורמות השולטות ואולי אף לערער עליהן, או סתם תיאטרון מבדר שנזהר מסוגיות מורכבות ומתחמק מחיצי הגורל?

או במלים אחרות, שנאמרו על הבמה הגדולה באותו ערב חגיגי בחיפה באביב 1944:

"להיות או לא להיות, זו השאלה:
כלום נעלה יותר להתענות
בפגיעותיו ומטחי-חיציו
של הגורל המתעמר,
או להניף את חרבך על ים
הייסורים, לבוא במשבריו,
וכך לשים קץ גם לייסוריך".

הגיבו כאן לכתבה

4 תגובות
  1. אליהו שמיר אמר/ה

    איבדתם אותי במילה "נכבה"
    הערבים בחיפה חיים 1000 פעם יותר טוב מכל מדינה ערבית אחרת,ויודעים להעריך זאת.
    הבעיה היא בערביי הכפרים שמגיעים לחיפה והורסים את דו הקיום (כמו במבצע שומר חומות שבו ערבים מכפרים בוואדי ערה,איימו על סוחרי הוואדי שלא רצו לסגור את העסקים שלהם "לאות הזדהות עם סבל הפלסטינים בעזה").

    ערביי ישראל החכמים הבינו שהמציאות היא שהיהודים לא יעזבו את ארץ כנען לעולם,ואפשר להתפרנס ולחיות יחד בכיף,הטיפשים והמוסתים עדיין נלחמים בבלתי אפשרי.

    כל אחד שיבחר את שמו.

  2. שקרים מול היסטוריה אמר/ה

    הרבה מילים סתמיות, מתסיסות, מפלגות, מגמתיות ושגויות. "כתבה" מיותרת.

  3. חיפאית אמר/ה

    יפה כתבת ! ההתניה לקבלת תקציב לקיום של תרבות ערבית בתנאי שהיא אינה פוגעת ברגשות היהודים, היא מבזה.

  4. שמואליק גלבהרט אמר/ה

    היטבת לכתוב

הגיבו כאן לכתבה