״בעולם של הרציחות ה'רגילות' משקיעים משאבים מודיעיניים, שיטור, מבצעים פעולות פרו ־אקטיביות כמו לשלוח יחידת בילוש שעוקבות אחרי אנשים שחשודים באלימות. כל אלו לא קורים כשמדובר בגברים שעומדים לפגוע בנשים"
באחרונה דנים ברשויות הממונות על החוק באזור חיפה בשני מקרי רצח של נשים שאירעו בו:
האחד – זה של מקסים טל, שהורשע בימים אלו בדקירתה למוות של אשתו מריה, וטען שהתאבדה. המקרה השני הוא של איש צוות מבוגר בבית החולים הפסיכיאטרי ״מעלה כרמל״ בטירת הכרמל, החשוד ברציחתה של הצעירה ליטל יעל מלניק שהתאשפזה בבית החולים ואתה קיים יחסי זוגיות.
איך ניתן למנוע את הרצח הבא?
נוכח השאלה הנוקבת שחוזרת על עצמה ועולה שוב חדשות לבקרים – איך ניתן היה למנוע את שני מקרי הרצח הללו של מריה וליטל – צף ועולה זיכרון המקרה של שירה איסקוב: מקרה שהסתיים בסיכול מעשה התקיפה שכוון במוצהר לכדי רצח (״תמותי כבר, למה את עוד לא מתה?״). שירה איסקוב ניצלה הודות למעשה גבורה וערנות של משפחה שכנה.
עם ההשתחררות גוברת האלימות
מה צריך לקרות כדי שגם כאן בחיפה וסביבתה ימנע רצח הנשים הבא? זה לא ייגמר בעוד עמותת מתנדבים או הנדסת טלאי על טלאי שתחפה על תופעה מתרחבת והולכת: במקביל להשתחררותן של נשים ממוסדות הדת והשלטון שראו בהן אזרחיות סוג ב׳ – גוברת האלימות המופנית כלפיהן.
גברים שעומדים לפגוע בנשים
״בעולם של הרציחות ה'רגילות' משקיעים משאבים מודיעיניים, שיטור, מבצעים פעולות פרו-אקטיביות כמו לשלוח יחידות בילוש שעוקבות אחרי אנשים שחשודים באלימות. כל אלו לא קורים כשמדובר בגברים שעומדים לפגוע בנשים"- כך טענו ביום עיון שנערך בחודש אוגוסט באוניברסיטת חיפה שתי חוקרות, המשפטנית ונשיאת מכללת אחווה פרופ' יפעת ביטון והקרימינולוגית חווה דיין, ראש התוכנית לפשיעה, משפט וחברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
רצח בת זוג
בספר שכתבו שתי החוקרות ועתיד להתפרסם בקרוב, והנקרא "היבטים קרימינו־משפטיים על רצח נשים – ישראל כמקרה מבחן", הן טוענות כי רצח של אישה על ידי בן זוגה לא יכול לקבל התייחסות זהה למקרי רצח אחרים, כי הוא שונה מהותית במאפייניו, ברקע של הרוצחים ובהשפעתו על החברה. בספר הן מציעות לקבוע עבירה של "רצח בת זוג", בדומה לחוק למניעת הטרדה מינית שנועד למנוע תופעה ייחודית המופנית כלפי נשים.
שתי החוקרות מותחות בספרן ביקורת חריפה על כך שגם בשנת 2021 עדיין אין במדינת ישראל שום התייחסות ייחודית לתופעה הרחבה של רצח נשים. חוסר האונים ביחס לתופעה מושרש ברובד עמוק יותר של מסרים במרחב הציבורי ובמערכות החינוך. מעבר לשבעת הררי האלימות המופנית נגד נשים שאינה אלא טרור לכול דבר מסתתרת מפלצת הגזענות המגדרית שהיקפה ושכיחותה מוקטנים ומודחקים מתחת לרדאר: אחרי הכול- מדובר במחציתה של האוכלוסייה בעולם.
דרושה קהילה ערנית ונחושה
מה עושים בכול זאת כאן? ישנן מחוות סמליות כמו הפיכת שמות רחובות חיפאים לשמות הנרצחות ביום האלימות הבינלאומי, ויש פעילות מעמיקה הרבה יותר כמו במרכז ״אישה לאישה״ בעיר. בינתיים, אין לצפות מן המשטרה להציב בכול בית בחיפה והסביבה שוטר. על משקל ספרה של הילרי קלינטון בנושא גידול ילדים ״דרוש הכפר כולו״ – דרושה רשת חברתית מודעת לבעיית האלימות הגואה נגד נשים, קהילה ערנית ונחושה להיאבק באלימות הזו.
מקלטים לנשים לא נותרים ריקים
עד כה מתאפיין המאבק נגד אלימות המופנית כלפי נשים בשלל אמצעים ספורדיים ברובם, כמו עוד פתיחת מקלט לנשים שאינו מכסה את הביקוש, (המקלטים לנשים לעולם לא נותרים ריקים); עוד התייחסויות במדיה, עוד הפגנה. לרוב זה קורה לאחר שהציבור נחשף למקרה מזעזע נוסף. ואם כבר מקצים כספים בסעיפי תקציב המדינה הרשמי – רובו לא מגיע ליעד.
נחוצה במיוחד יצירת קואליציה של ארגונים, תנועות נוער, לשכות רווחה, מורים,ֿ בתי ספר, אנשי דת – אותם אנשים שיש להם בולטות בקהילה או תפקיד מסוים.
שתהיה כתובת
לא די בתשלום מס שפתיים למניעת מקרים כאלו בעתיד. לדעת אנשי מקצוע הנשמעת שוב ושוב, דרושה הגברת הערנות והמודעות של השכנים, הקהילה, בתי הספר וגורמים נוספים כדי שיהוו חיישן למתן התראה בזמן אמת, כאשר יישנו מקרי רצח כאלו. מאידך, מערך של שוטרים קהילתיים מיומנים בטיפול במקרי אלימות, לא רק זה של ארגוני נשים, דרוש אף הוא. זו אחריות של הרשות המקומית ושל החברה כולה, בתאום המגזר השלישי כמו ארגוני רוטרי ואחרים שיוכלו להוות כתובת לאיתור וליווי מקרים כאלו.
לא סתם מריה לא שיתפה
לא סתם לא שיתפה מריה במילה אחת מישהו בעובדת היותה מאוימת ומוכה: עד היום אין כתובת מאורגנת רב תחומית קבועה ובצורה עבור נשים מאוימות לפנות אליה. הפניה למשטרה היא בבחינת הימור, כרולטה רוסית – אם בתחנה יימצא מי שאומן והבין כיצד לטפל באופן מקצועי בתלונות נגד אלימות נשים. בתחנות קטנות למשל, הפזורות ברחבי ישראל – אותו שוטר המטפל בגניבות רכב הוא זה שאליו יש לפנות בענייני אלימות נגד נשים. רק בימים האחרונים נחשפה מציאות עגומה ביותר בדרך הטיפול במתלוננות נגד אלימות ב ״חדר 4״ בבית החולים וולפסון בחולון – מקום שהוכשר במיוחד לקבלתן – וממשיך לספק חוויות מזעזעות לאלו שפנו אליו.
לדעת שסולם ההצלה לא נלקח
כמו שמישהי מטפסת על סולם כדי לסייד את התקרה – ואז אומרים לה ״תחזיקי טוב את המברשת – כי אנו צריכים לקחת את הסולם לצורך אחר״- על הנשים המאוימות לדעת, שאין סולם ההצלה נלקח מהן, כדי שיחשפו את מצבן ויפנו לקבלת עזרה.
.