יום כיפור שוב מתקרב בצעדי ענק, הגוף מתוח, המצח מזיע
והלב פואם בקצב מהיר.
37 שנים של ימי כיפור בלעדיך, מבלי לשתף בשיחות יום כיפור, ארוחה מפסקת עם כיסא ריק. כן אחי, הכיסא שלך ריק,אין לו מחליף.
יום אחרי יום כיפור 1978, חמש אחרי הצהרים, חיכינו לך שתחזור מהבסיס ברמת הגולן. לא הגעת,במקומך הגיע צוות צבאי עם רופא, דפקו בדלת ונכנסו, אני היתי במקלחת, ילד בן 17 אחרי משחק כדור, קולות של אמא זועקת "צדוק ,איפה אתה? אני רוצה את צדוק". קולו של אבא ברקע "צדוק הלך,אין צדוק". ואמא ממשיכה:" צדוק,אני רוצה אותך,תחזור לאמא,איפה אתה?".
קולות אלו חוזרות אליי מידי יום כיפור,לא נשכחות.
אחי צדוק ז"ל נהרג במוצאי יום כיפור ברמת הגולן לאחר שסיים את הצום ותפילת הנעילה וחזר לצוות כדי לעזור.שם מצא את מותו.
היום אני אב ל-3 ילדים, אין להם דוד,אין לי אח ויום כיפור שוב קרב והדופק מואץ. ברחוב,בביהכנ"ס נזכרים ומביטים בעיניים מרחמות מזדהות, חלקם מצביעים באצבע "אחיו נהרג ביום כיפור,מסכן" ואני חושב על איך יעבור יום כיפור עם מחשבות רצות ודופק מהיר.
יום למחרת אזכרה משותפת לאזכרה כללית למלחמת יום כיפור, אנחנו מגיעים לקבר אחי בחיפה, היום לפני 37 שנים שנהרג ומסביבנו מאות משפחות שמגיעות לטקס הכללי.אני מביט מסביבי ורוצה לזעוק:" אחי נהרג היום,זה היום שלו,לא אזכרה כללית". ושוב עוד יום כיפור מתרחק ונשכח עד יום כיפור הבא, עם כיסא ריק,עם חלל בפאזל ולב שבור.