גוטליב שומאכר – חיפאי מיוחד במינו | שלמה יובל

בטרם נספר את סיפורו של גוטליב שומאכר, איש חשוב בתולדות חיפה המתחדשת שהשתייך לקבוצת מאמינים נוצרית גרמנית, הידועה כ"טמפלרים", שנחתו בחיפה בשנת 1869 והקימו את המושבה הגרמנית. בחרתי לפתוח במראה שובה נפש ולהראות לכם את "חיפה אהובתי" בתצלום ללא מילים.

בתמונה זו ניכר מאמץ עיריית חיפה הנלחמת במיעוט ביקורי תיירים בעיר, למשוך ליבם לשתי אטרקציות שחוצות את התמונה: הגנים הבהאיים המדורגים, ובתיה המשוקמים אדומי הרעפים של המושבה הגרמנית. תמונות נוספות של 2 הפנינים הללו ישכנעו כל תייר שזו דרך ראויה להציג את פניה היפות של חיפה, העיר היחידה בישראל שבנויה על הר המשקיף ונושק לים התיכון.

אעיד על עצמי שמצב רוחי משתפר פלאים כשאני דואה בעיני רוחי מרחוב יפה נוף שברכס הכרמל, דרך מדרגות הגינות הבהאיות במורד ההר וממשיך לעבר הרחוב הראשי המשוקם להפליא של המושבה הגרמנית הניצב לנמל ושם עובר שובר גלים וחוצה את מפרץ חיפה, טובל בים התיכון , ים כחול עמוק, מביט לעבר עכו וממשיך עד צוקים הלבנים של ראש הנקרה.

מכפר זניח לעיר משגשגת

כאן אספר על נסיבות הקמת מושבה של נוצרים גרמניים אדוקים בחיפה, כראש גשר להתיישבות הטמפלרים בכפרים חקלאיים נוספים, ועל איש אחד ומיוחד, גוטליב שומאכר שמו, שתרם תרומה מכרעת להפיכת חיפה, מספק כפר זניח לעיר משגשגת, וכל זאת במהלך כמה עשרות שנים בשלהי עידן השלטון העות'מני בפלשתינה שנמשך 400 שנים.

הכל התחיל כאשר קבוצת נוצרים אוונגליסטים-לוטראנים התאגדה בדרום גרמניה במחצית המאה ה-19. אנשיה, מאמינים תמימי דרך, מרדו בכנסיה וטענו כי אין צורך בבניני כנסיות ובכמרים למימוש דתיותם. לשיטתם, כל אדם נושא מקדש (TEMPLE) בלבבו ואינו זקוק למתווכים ביחסיו עם  השילוש הקדוש. בגלל דימוי כל מאמין ל"מקדש אנושי" ניתן להם השם הטמפלרים. 

הטמפלרים המורדים נרדפו ע"י הממסד השמרני של כנסייתם, ונמלטו מגרמניה לרוסיה ולארצות הברית. בחבורת הטמפלרים האמריקאים נולד גיבור סיפורנו כאזרח אמריקאי, נושא בגאווה את שמו הגרמני גוטליב שומאכר והוא היה בנו של האדריכל, הבנאי ואיש הציבור, יעקב שומאכר, שלימים היה סגן קונסול אמריקאי בחיפה.

הטמפלרים היו חדורי אמונה שלקהילתם יש תפקיד רוחני בעולם והוא לקרב את תחיית ישו הצלוב לחיים חדשים בארץ הקודש. הטמפלרים ראו חשיבות להתגורר בארץ הקודש, קרוב למקום שבו עתיד ישו המשיח שלהם להתגלות לעולם, ורקמו תכניות עליה לארץ הקודש, עשרות שנים לפני תחילת העליות הציוניות.

לפי אמונת הטמפלרים, ניתן לקרב את מועד גאולתם באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש. לצורך זה תכננו עליה והכשירו עצמם לניהול כפרים יצרניים. אנו, היהודים, נקשרנו לחזון הזה משום שגאולת היהודים בארץ הקודש היא לפי אמונת הטמפלרים מהלך היסטורי, שיקדים את שיבת ישו לחיים בינינו. בכך הקדימו המתיישבים הללו באמונתם המיסטית, את האוונגליסטים האמריקאים, שתומכים במדינת ישראל בהתלהבות בשל אמונתם בתפקיד שנועד לעם ישראל בהווה ובעתיד הנראה לעין, לקירוב יום מימוש תקוותם הדתית.

"ארץ חסרת תקווה, שבורת לב"

ספרים שכתבו תיירים וצליינים על חווית הביקור בפלשתינה היו שונים מאד זה מזה. לתיירים ספקניים שלא היו "נגועים" בחיידק שיבת ציון, הייתה ביקורת רבה ונוקבת על מצבה של ארץ הקודש בכלל ועל מצב חיפה בפרט, אם בכלל ביקרו בחיפה. כזה היה מארק טווין שהכתיר את נופי ארץ ישראל בביקורו בארץ כעיתונאי בשנת 1869, כנוף המכוער ביותר בהשוואה לכל שאר המקומות שטייל בהם: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".

לא כך ראו את הארץ הצליינים שהגיעו חדורי משימה להתארגן לקראת ביאת המשיח ולבנות כפרים לדוגמה. את כל הפגום, ראו ראוי לתיקון! את התיקון עשו הטמפלרים בחריצות ובדייקנות הולמים את טבעם הגרמני וממש "הקפיצו" לעבר הקידמה את הארץ הרדומה שנשלטה ע"י שלטון עותומני השוקע לעבר סיום תפקידו ההיסטורי כשליט המזרח התיכון. הטמפלרים הטביעו חותם עז בקידום החקלאות ותפעול מיכשור חקלאי. בניהול משק הזרעים, מטעים לסוגיהם והפרדסנות, טיפוח כרמים וייצור יינות, משק החי בעיקר רפתות, תעשיות שמן וסבון, מסחר ובנקאות, בניה, מיפוי וסלילת דרכים ושינוע במרכבות מיוחדות שבנו ל-3 סוסים. במידה רבה היו מעורבים – בתרומת גוטליב שומאכר – בתכנון אסטרטגי של מסילות ברזל וקווי רכבת ודרכים בין עירוניות בזיקה לצרכי הממלכה. על כך עוד נפרט בפרק נפרד.

זאת ועוד, ללא ספק היו להם תלמידים שקדניים, טובים במיוחד, מבין היהודים המתקבצים בארץ הקודש ומבקשים לעבד את אדמתה. 

הטמפלרים שהגיעו בדרך הים לחיפה, התמקמו על קרקע שנרכשה עבורם בקרבת המזח ממנו ירדו אל החוף. אבי משפחת שומאכר, יעקב, שהיה אדריכל, מודד וסתת אבן, היה מעורב בתכנון חלוקת מגרשים ובנית בתי הטמפלרים, בתי אבן מסוגננים עם רעפים אדומים, נטע זר בסביבה דלה ומוזנחת של חיפה דאז. יעקב טרח לצייר את מבנה המושבה באהבה רבה, הכין תחריט צבעוני והפיק ממנו הדפסים שנמכרו לשוחרי אמנות, ויצרו קרן ממנה מימן האב את לימודי הבן בגרמניה שעלו ממון רב. על תחריטים אלה נרשמה כתובת שנשאה חן בעיני השליטים העות'מניים: הר הכרמל דרום סוריה. שם שתאם לחלוקת המחוזות של המרחב. תדפיס זה נותר שנים אחר מות האב והבן, על קירות קפה קריפס במושבה הגרמנית.

ואם בענייני בניה עסקינן, כך נראה הבית הראשון שבנה יעקב לצרכי הקהילה בשדרה המרכזית במושבה הגרמנית. היה זה בית העם שהוא תחליף כנסיה ששימש גם בית ספר לילדים.

בהוראת מנהיג כת הטמפלרים, עקרה משפחת שומאכר ועוד חברים מן השלוחה האמריקאית והפליגה לארץ הקודש ב-1869 להתחלת מימוש ייעודם עלי אדמות. לא הייתה סיבה מיוחדת לכך שנעצרו בחיפה לממש הקמת כפר יצרני. כריסטוף הופמן, מייסד אגודת הטמפלרים, כתב לבני עדתו שנותרו בגרמניה, שחיפה הייתה בשנת עלית ראשוני הטמפלרים, עיירה קטנה ובה כ-4,000 נפשות בני 3 דתות, וציין שמרביתם מוסלמים שמתפרנסים מדייג וסחר בסחורות ממקורות מפוקפקים. מזח שהיה בחוף חיפה שימש כעזר לפריקת סחורות לעיר המחוז עכו ומקום מסתור מסערות.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל. המתיישבים החדשים קיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים ובמיוחד עם השלטונות העות'מניים, שגילו נדיבות לנתיני הקיסר הגרמני בן בריתו של השולטן העות'מני.

מקור להתפעלות וללימוד

המושבה הגרמנית נבנתה בזריזות והחלה משגשגת בחריצות תושביה. היא שימשה מקור להתפעלות ולימוד שיטות חקלאות מודרנית; השכנים, ערבים ויהודים, למדו רבות על דרכי ניהול מסחר מקומי, יבוא וייצוא. יותר מכל ראו בהתפעלות כיצד מתפקדים אנשי מקצוע הן לביתם כחקלאים ויצואני תוצרת חקלאית והן במשימות ממלכתיות.

משימות ממלכתיות מורכבות הצריכו בעלי מקצוע שתורכיה לא הייתה משופעת בהן. למשל, לביצוע משימות מדידות ומיפוי שטחים פרטיים וציבוריים; הקצאת מגרשים לבניה ויחידות חקלאיות, תכנון דרכים וניהול רישוי בניה; פיקוח על עברייני בניה והעמדה לדין. מקום מיוחד ניתן לתכנון מסילות ברזל וגשרים. זה היה חלל ריק שהמתין לאנשי מקצוע. החלל המתין לאדם דוגמת גוטליב שומאכר. בתוך המציאות הזו החל הצעיר גוטליב שומאכר את חייו כתושב חיפה.

הקונסול, שהקפיד מאד בענייני חינוך והשכלה, הועיד את הבן ללכת בדרכו והחל מכשיר אותו להיות מודד, שרטט מפות ובנאי. כשהשלים גוטליב את לימודיו התיכוניים בבית הספר שבמושבה, שלט ב-5 שפות להן נזקק בחייו המקצועיים: אנגלית, גרמנית, צרפתית, ערבית וטורקית כשפת פקידות האימפריה העותומנית. בתום לימודיו בתיכון נשלח הצעיר לגרמניה ושם השלים לימודי הנדסה ואדריכלות וחזר עם תעודות הסמכה וחינוך לדייקנות ומצוינות, סדר וציות לחוק.

שומאכר היה בעל מקצוע נדיר ומבוקש. מיד החל לעבוד בחיפה בסיוע לאביו כמהנדס ואדריכל, וחיש מהר גויס לתפקידי מהנדס העיר עכו. אך ללא ספק התבלט הרבה יותר מבעל מקצוע. מדענים יודעי דבר שחקרו את תופעת הטמפלרים, סבורים ששומאכר היה כוח מוביל בהתפתחות החיים המודרניים בארץ ישראל בכלל ובחיפה בפרט.

שומאכר הקדים את העידן המודרני והטכנולוגי בידע העצום שהיה לו כמהנדס, אדריכל, מודד, בונה גשרים ומתכנן מסילות ברזל, אמן מיפוי של שטחים עירוניים ומרחבים הרריים ומדבריים, ובנוסף לכל אלה, חקר, כארכיאולוג חובב, את עברה של ארץ ישראל ועבר הירדן והכין מפות ליישומים צבאיים ואזרחיים, ללא הפסקה. ככל שניתחתי את פעילותו, התרשמתי שהאיש היה שילוב נדיר של איש רוח מאמין ואיש מעשה ומפלס דרכים, תרתי משמע.

חיפה החלה מתפקדת כעיר מודרנית בראשית צעדיה: פקחי העירייה ופועליה, בתפקידים שלא נתקיימו במערכת השלטונית העות'מנית, היו עתה לחיזיון נפרץ ברחובות העיר. השוק הישן נוקה ביסודיות מאשפת דורות שנצטברה בו ורוצף כהלכה. לאורך רחובות העיר הוצבו פנסי נפט, שהאירו את חשכת הליל. פקחי העירייה דאגו לסילוק מטרדים, בעיקר סחורות שנהגו בעלי החנויות להציג בפתחי חנויותיהם, ושהיו חוסמות לעתים קרובות את המעברים. רחובות העיר זכו לניקוי יומיומי, והוחל בהתקנת ביוב; אנשי מחלקת מהנדס העיר החלו להקפיד על כך שהבנייה תתנהל בהתאם לרישיון שניתן. גדרות או מבנים אחרים, שנבנו בלא נטילת רשות ואשר פגעו בתנועה, נהרסו; בהוצאות העירייה לשנת הכספים 1909 / 1910 הוקצו 300,000 גרוש לקישוט העיר.

נקודת התורפה בתחום השירותים העירוניים בשלהי ימי התורכים, הייתה בעיית התברואה. כשפרצה ב-1911 מגפת כולירה בחיפה, לא הגישה העירייה כל עזרה רפואית לנפגעים. היא הסתפקה בשפיכת סיד ברחובות.

"לא ראינו עיר יפה כחיפה"

המושבה הגרמנית הייתה פנינה בסביבה מוזנחת ועלובה. אי אפשר היה "לקחת" מחיפה את מתת הטבע של הכרמל והים, והמושבה הגרמנית גרמה לסוקרים רציניים של השלטון העות'מני לסכם את פרק הסקר על חיפה במילים "לא ראינו עיר יפה כחיפה". אכן, תושביה החדשים של העיר היפה תרמו להיווצרות מציאות אחרת. אם נדלג לעבר המשך חייה של המושבה, נגלה כי ערב מלחמת העולם הראשונה כבר השתרעה המושבה על כרבע משטח העיר.

כשזכתה חיפה להיות, בסופו של דבר, מופת לעיר יפה, נקייה ומסודרת כהלכה, הרי היה זה בעיקר בזכות אותו רובע מערבי גדול. לא ה'שווישים', פקחי העירייה אלא הגרמנים חסידי הסדר והניקיון מבית אבא, הם שדאגו לניקיונה ולביטחונה של מושבתם. במידה רבה בזכות האב והבן לבית שומאכר.

אני מייחס לשומאכר ראייה אסטרטגית, ראייה מערכתית שנובעת מהכרת העולם. כילד ראה בארצות הברית בנית דרכים גשרי מתכת תלויים ומסילות ברזל שכובשות את המערב ועוזרות להשתלטות על המערב וידע היטב משמעות של חוק וסדר. עם זאת לא נעדר יצר הרפתקני והתלהבות ללא קץ מן האפשרויות שנקרו בדרכו.

וכל זאת בעידן שקדם לתעבורת המטוסים שמחברת יבשות ולציי ספינות המכולות שממלאים את הנתיבים ומציפים את הנמלים. בפרק הבא נתייחס להבנת מיקומה המיוחד של חיפה כנקודת מעבר או גם זינוק בין המערב למזרח.

עד כאן פרק א' בסיפור גוטליב שומאכר.