סוגרים מעגל • בוגרי הפנימייה בריאלי בטקס מרגש

בזמנים של היום – בהם אחוז הגיוס לצבא יורד, הרצון והמוטיבציה נשחקים על ידי השאלה ‘מה אני יכול להרוויח מזה?’ בדגש על האני, וכמות הקרביים הולכת ופוחתת, נדיר לראות חבורה של נערים ונערות, אידאליסטים, חדורי מטרה, שמוכנים לעזוב את הבית, את ההורים, ולהגיע לשלוש שנים מפרכות בפנימייה הצבאית ב’ריאלי בית בירם’ כדי להיות אלה שיעמדו בחוד החנית, יהוו את שדרת הפיקוד העתידית של צה”ל.

ביום ה’ האחרון (6/5/21) נפגשו כמיטב המסורת, בטקס מרגש, בוגרי השנתונים 69-70 לחגוג יובל מאז סיום שירותם בפנימייה.

ברקת שמאי, מנכ”לית עמותת הבוגרים ובוגרת בעצמה, מספרת לחי פה:

המסורת היא שכל שנה, שמסיים מחזור, עולים יחד איתו אותם הבוגרים שסיימו לפני 50 שנה. המחזור הנוכחי מרגש במיוחד. אלה המחזורים של יום כיפור, שכבת הגיל שמילאו תפקידי קצונה במלחמה – מפקדי מחלקות, מפקדי פלוגות, סגנים. מחזור ששכל 31 חללים.  בין אלה שנשארו בחיים, אפשר למצוא אנשים שהגיעו להישגים מאד מרשימים בכל תחומי החיים  – דורון אלמוג (חתן פרס ישראל), תא”ל במיל’ רון כתרי (דובר צה”ל לשעבר), רמי מתן (ממובילי מחאת בלפור) ועוד.
ברקת שמאי (צילום: עומר מוזר)
ברקת שמאי (צילום: עומר מוזר)


בזמן הטקס, בו נאמו מיטב הדוברים וחניכי הפנימייה ביצעו תרגילי סדר, תפסתי את שמעון כושי מליח, בוגר המוסד ובוגר מלחמת יום כיפור, לשמוע רשמים. הוא ירושלמי במקור, יליד שכונת נחלת אחים, עזב את ההורים והגיע לעיר שהוא לא מכיר. “עזוב עיר, לא הכרתי את המנטליות. באתי מהשכונה לפה, רואה הורים עם מכוניות, עם כסף, הייתי צריך להיכנס, עם הנחישות והתעוזה שלי”. “קיבלו אותך?” אני שואל אותו. “לא הייתה להם ברירה”, משיב.

מה אתה זוכר מהשנים בפנימייה?

“הכל, זה היה חלום.” הוא מספר. “לא היה חופש גדול, לא כלום, רק ללכת ולרוץ, אימונים, מסעות, פירוק והרכבת נשק, זה היה חוויה.” לא רק את החוויה החיצוניות הוא זוכר. “זה להוכיח כל הזמן, להראות שאתה הכי טוב. המקום הזה נתן לי את המנטליות הצבאית הנכונה, את הערכים, לשירות שלי בצנחנים כבר הגעתי מוכן”.

והשירות בצבא?

“רציתי להוכיח את עצמי”. והוא הצליח, יצא לקורס מפקדים, משם לקצונה, 75 מפקדים ניגשו למבחנים, מתוכם רק 13 עוברים. “ב12 בלילה הם פרסמו את השמות של אלה שעברו, אני ניגש לשם ורואה את השם כושי מליח, עד היום תשאל את הסיפור שעשיתי שם. דפקתי את הראש בדלת מתוך שמחה, אתה יודע מזה לחזור לגדוד שממנו באתי?” הוא מדבר ואפשר לשמוע מקולו את התרגשות, גם 50 שנה אחרי.

שמעון כושי מליח (צילום: עומר מוזר)
שמעון כושי מליח (צילום: עומר מוזר)

איפה המלחמה תפסה אותך?

“באמצע קורס מ”פים, אני ועוד חבר נסענו לקחת נשק, גנבנו משאית והגענו לבית ליד, בלילה כבר עלינו לקרב.” לקרב הוא מתכוון לחווה הסינית, אותו קרב מפורסם בו לחם אריק שרון. “שם נפצעתי, זה היה קרב איום ונורא, סיפור בפני עצמו,  בבית חולים לקיתי בהלם קרב.” הוא מעלה זיכרונות אך נראה שהעבר לא עבר, הוא נשאר רלוונטי. הטיפול בהלומי הקרב תופס מקום מרכזי בשיח בשבועות האחרונים, ובצדק.
|
כושי עצמו מספר שטיפל בעצמו דרך כתיבה, מיום שהמלחמה נגמרה הוא שפך את כל כאביו, זיכרונותיו, חלומותיו וסיוטיו לתוך ספר שיצא בקרב, “הכתיבה הצילה אותי”, הוא מסכם. הדגל עולה לתורן, החצוצרן כבר מנגן ודמעות בעיניו של כושי מתגלות בעיני.

הגיבו כאן לכתבה

2 תגובות
  1. רון כתרי אמר/ה

    דברי טעם, מחווה זוטא למוסד מפואר שבציניות האופפת אותנו אינו זוכה להערכה הראויה לו. זוכר את חבריו שנפלו ואת האווירה המיוחדת, בפנימייה ובביהס

  2. רון כתרי אמר/ה

    דברי טעם, מחווה זוטא למוסד מפואר שבציניות האופפת אותנו אינו זוכה להערכה הראויה לו. זוכר את חבריו שנפלו ואת האווירה המיוחדת, בפנימייה ובביהס. “בשקט ובטחה”!

הגיבו כאן לכתבה

תודה על המשוב. לאן תרצו להמשיך מכאן?

  1. להגיב לכתבה
  2. לדף הבית של חי פה
  3. למדור חברה וחינוך בחיפה
  4. סגור והמשך בכתבה זו