בני מרגלית ז"ל • עוצמה, אצילות, מצוינות ורוך אנושי

דמותו של בני מרגלית משקפת פרק שלם בתולדות החינוך והספורט בעיר חיפה ובחברה הישראלית בכלל. עם פטירתו בראשית דצמבר 2025, איבדה העיר אחד מעמודי התווך הערכיים והחינוכיים שלה, איש שהשכיל לשלב עוצמה פיזית עם אצילות נפש, סמכות עם רוך אנושי, מצוינות עם הכלה.

מחנך ומנהיג חינוכי

במשך 35 שנה לימד וחינך בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ושימש כמפקד המחזור הראשון של הפנימייה הצבאית. עבור אלפי תלמידים היה דמות מעצבת, מורה שראו בו מצפן ערכי ומנטור לחיים. רבים מהם העידו כי היה המורה המשמעותי ביותר עבורם, זה שהשפעתו ליוותה אותם שנים ארוכות לאחר סיום לימודיהם.

כמרכז מקצוע החינוך הגופני וכמפקח מטעם משרד החינוך ורשות הספורט בחיפה והצפון, ראה בתפקידו שליחות ציבורית. הוא השתייך לדור מחנכים שראו בחינוך משימה לאומית, עיצוב אופי, חוסן נפשי ואחריות אישית דרך אתגרי הגוף והתנועה.

גישתו הפדגוגית הדגישה את המאמץ מעל ההישג. הוא העריך לא פחות את התלמיד שהתקשה אך התמיד, מאשר את הספורטאי המצטיין. באולמות הספורט ובמגרשים חינך למשמעת, לעזרה הדדית, לבטיחות ולכבוד האדם. הוא פעל לשילוב תלמידים עם קשיים פיזיים בפעילות הספורטיבית, מתוך אמונה עמוקה ביכולתם לממש את מיטב כוחותיהם.

יוזם חברתי ופורץ דרך

בני מרגלית היה גם יזם קהילתי הרבה לפני שהמושג הפך שגור. בשנות ה־60 וה־70 היה שותף להקמת וניהול קייטנת "בארי" בחוף השקט, ביערות הכרמל ובמסגרות נוספות, תוך שילוב ילדי אומנה וילדים מרקע מוחלש בפעילות חווייתית בטבע ובחברה.

תרומה חלוצית נוספת הייתה בפעילותו לשיקום חולי לב באמצעות ספורט ואימוני כדורעף בליווי קרדיולוג בכיר, ביטוי לאמונתו בתנועה ככלי לריפוי ולקידום בריאות. גם לאחר פרישתו המשיך לפעול מטעם מיל"ב לפיתוח קבוצות ספורט מותאמות לגיל השלישי וארגון אירועי ספורט לגמלאים, מתוך תפיסה שספורט הוא זכות ודרך חיים בכל גיל.

בשנת 1997 נבחר ליקיר העיר חיפה וזכה בפרס מפעל חיים בתחום החינוך הגופני והספורט, אות הוקרה שהוענק לו על ידי עמרם מצנע, בעבר תלמידו.

לוחם ואוהב הארץ

בני נולד בספטמבר 1931, בן למשפחה שעלתה מפולין בהשראת טרומפלדור ואירועי תל־חי. בילדותו גדל בשכונת הדר בחיפה. במלחמת העצמאות לחם במסגרת 'ההגנה' בקרבות לשחרור חיפה, ובהמשך שירת כקצין חי"ר בדרגת רס"ן מילואים והשתתף בשש ממלחמות ישראל.

אהבת הארץ וההגנה עליה היו עבורו ערך יסוד, לא רק בשדה הקרב אלא גם בשבילי הארץ, בהם צעד בנמרצות עד גיל 85.

איש משפחה ואדם של ערכים

ערכי המשפחה עמדו בראש סולם עדיפויותיו. הוא נשא לאישה את בת־שבע, חניכתו בשומר הצעיר, שהייתה לגננת מיתולוגית בחיפה. יחד חינכו את ילדיהם לאהבת אדם וארץ דרך טיולים, קמפינג ומורשת. הוא זכה לראות נכדים ואף נינים, ולהיות עבורם דמות פעילה, אוהבת ומעורבת.

מורשת של השפעה עמוקה

כאשר בוחנים את אלפי תלמידיו ובוגריו, ניתן לזהות את טביעת האצבע הערכית שהותיר: אחריות אישית, מנהיגות, מחויבות לחברה. בוגריו נמצאים בצמתי ההשפעה של החברה הישראלית: בצבא, ברפואה, בהייטק ובחינוך, ורבים מהם מציינים אותו כדמות שעיצבה את תפיסת עולמם.

בהלווייתו הושמע השיר איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, והקהל הצטרף לשירה, רגע סמלי לאדם שרבים ראו בו התגלמות מילות השיר.

בהספדו כתב ד"ר ישעיהו (שייקה) תדמור כי בני היה "דוגמת־על", מחנך הומניסט שראה בכל תלמיד ותלמידה את המיזוג בין גוף, נפש ורוח; אדם צנוע ושקט אך כריזמטי ובעל השפעה; איש מקצוע לעילא ולעילא, ומעל הכול, אוהב אדם.

ענק של רוח וגוף

בני מרגלית ייזכר כענק של רוח וגוף, מחנך בנשמתו, איש קהילה, לוחם ואוהב אדם. חיפה איבדה אחד מבניה היקרים ביותר, אך מורשתו ממשיכה לחיות בכל תלמיד שמאמין בעצמו, בכל מורה שבוחר לראות את האדם שמולו, ובכל צעיר או צעירה המחונכים לאהבת האדם, הארץ והספורט.