אתמול (ד' 07/04/2021) עמד חיים נוי בן ה-92 מרוגש אל מול קבוצת סטודנטים, בחצר ביתם של כמה מהם, שנידבו אותה כדי שיוכל חיים, במגבלות התו הירוק, לספר את עדותו כניצול שואה.
חיים נולד בעיירה קטנה ושקטה בצ'כוסלובקיה בשם ביסטרה בשנת 1929. הוא אח שלישי מבין שבעה אחים ואחיות, למשפחה דתית ושומרת מסורת שעסקה בחקלאות. חוץ מאחיו הגדול נחום, שלמד בעיר הגדולה.
חיים מספר על שבת בבוקר ב-1941, בה דפקו על דלת ביתם ואמרו לאימא שלו שעליהם לקחת את הדברים שלהם ולהתייצב בכיכר העיר. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא ראה את אימו בוכה, דבר שלא היה אופייני לה כלל, "היא תמיד הייתה עם מצב רוח וחיוך" הדגיש חיים.
כאשר ראה אותה בוכה, הבין שעליו לעשות משהו, לכן החליט ללכת לכפר הקרוב בו התגורר דודו העשיר, על מנת לבקש ממנו שיעזור. חיים הקטן, רק בן 12, החליט לחצות את הנהר בשחייה וללכת כל הדרך לביתו של הדוד יוסי, אחיה של אמו. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את אמא שלו. לצערו לא זכה להיפרד ממנה ומשאר המשפחה. רק לפני כשלוש שנים מצא קבר אחים ויכול היה לומר, בפעם הראשונה, קדיש על הוריו.
חיים הגיע לבית דודו, קיבל בגדים יבשים ואוכל, ונדרש להישאר בבית מבלי לצאת. הוא ניסה לברוח דרך היער, אך נתפס והוחזר לכפר, לביתו של הדוד, שכבר לא היה שם. קצין הונגרי הביט בו ושלח אותו לעיירה בה אספו יהודים אל הגטו.
כאשר הגיע לגטו, היה לבד וחיפש אנשים שהוא מכיר. הוא שמע שיש גטו נוסף במרחק של כ-60 קילומטר, אליו נלקחו אנשים מהמקום ממנו הגיע, לכן החליט ללכת לשם. זה היה גטו פתוח, בו ניתן ללכת לעבוד ולהשיג מעט אוכל עבור המשפחה. חיים מצא שם את אחיו הגדול נחום, וגם את הדוד ומשפחתו.
ב- 1944, צוו כולם לקחת את מה שיש להם ולהגיע לתחנת הרכבת. כשהגיעו לרכבת, נאמר להם להשאיר את החפצים. רכבת של בהמות, עם לולאות בצדדים, בהן היו קושרים את בעלי החיים. למזלו של חיים, הם נכנסו ראשונים ויכלו למצוא פינה ברכבת בה יוכלו להישען. הנסיעה הקשה ארכה כשלושה ימים ושלושה לילות ובסופה הגיעו לבירקנאו. עם פתיחת הקרון והאוויר הנקי שנכנס, דודתו אמרה "ברוך שהגיענו", דבר שהדגיש את חוסר הידיעה למה שעומד להתרחש. קיבלו אותם ועזרו להם יוצאי יוון, שלא ידעו יידיש ולא סלבית, לכן לא יכלו לספר להם לאן הגיעו, אך ניסו לעזור להם בעזרת פנטומימה. הם אפילו לקחו תינוקות מאימהות צעירות ומסרו אותם לסבתות.
כך הגיעו לדוקטור מנגלה והחלו לעבור את תהליך הסלקציה. הם הסתדרו בטור, הדודה ראשונה וכולם אחריה, את הדודה שולחים לצד אחד, לאחר מכן, את הבנים, בהם חיים, נשלחו לצד השני. חיים, שרצה להיות עם משפחתו, החליט להשתטח ולזחול והצטרף לאנשים אחרים, כאשר הגיע למנגלה, הוא רץ לכיוון המשפחה שלו והשומרים, במפתיע אולי, לא עשו דבר בנוגע לכך.
חיים הגיע לצריף בו היו אנשים רזים וחולים. שם מצא את נחום, בן דודו, הבן של יוסי. חיים הבין שהצריף הוא מקום לא טוב, עפ"י מצבם של השוהים בו, הבין שאין שם אוכל. הריח הנורא והלא מוכר הקיף את המקום, אך הם לא הבינו מה פשרו. כאשר שאלו את שאר האנשים כיצד יוצאים משם, התשובה היתה "דרך הארובות". כך הבינו מה מתרחש.
הוא עבר כשלוש סלקציות בזמן שהותו שם, בכל אחת מהן הצליח להתחבא ולהימנע מלהיבחר, משום שהיה נער צעיר, נמוך ורזה. פעם אחת נאלץ להתחבא בבור של השירותים בתוך הצואה, על מנת שהכלבים לא יריחו אותו.
יום אחד קראו להם למסדר, ושמעו כבר את התותחים של הרוסים. ב-18 בינואר 1945, יצאו לצעדת המוות, הם הלכו כשלושה ימים, והגיעו למחנה מטכהאוזן. המחנה היה חסר סדר, בשונה מבירקנאו. הגיע טרנספורט גדול של יהודים הונגרים שהיו במחנות עבודה, הם התנפלו עליהם ועל האוכל, משום שהיו מורעבים, אף קניבליזם היה, בשל הרעב הקיצוני.
ב-4 במאי 1945 הגרמנים ברחו, ונודע להם שאין יותר חיילים גרמנים שם. חיים וחבריו החלו לשוטט עד שנכנסו לבית הראשון שראו. הדיירים של הבית ברחו והם אכלו את האוכל שהיה פרוס על השולחן. לאחר מכן, היה צריך חיים להתאשפז עקב טיפוס הבטן, הוא היה חסר הכרה מספר ימים. חיים אומר שיש לו שני ימי הולדת, אחד הוא יום ההולדת שבו אמו ילדה אותו והשני הוא היום בו התעורר בבית החולים.
הוא עלה לארץ בספטמבר 1947, ולקח חלק במלחמה להקמת מדינת ישראל, הוא גאה שהיה בין ראשוני 'גולני' ושהתחיל להילחם עבור המדינה עוד לפני הקמת צה"ל. הוא היה נהג וחבר באגד וגם מדריך טיולים שמכיר כמעט כל פינה במדינת ישראל. במהלך עבודתו קיבל תעודת הצטיינות כאיש תיירות מצטיין משר התיירות. הוא עבר לחיפה ב-1961, יש לו שלושה ילדים ותשעה נכדים. חיים הוציא ספר בו הוא מגולל את סיפור חייו בשם "למרות הכל, החיים ממשיכים", ספר אותו עודדה אותו אשתו לכתוב, אך היא נפטרה טרם יציאתו לאור.
לחיים גישה אופטימית וחיובית לחיים, ויש לו מסר אשר חשוב לו להעביר הלאה:
כשהיינו במחנה, היו נערים שוויתרו והלכו לגדרות במטרה להתחשמל. נחום בן דודי, בסלקציה האחרונה אמר לי שהוא מוותר. אמרתי לו נחום, בוא נתחבא, אך הוא התייאש ואיבד כוח רצון. אני נוסע הרבה שנים, גם עם הצבא וגם עם הצעירים, כי שמעתי לא פעם ולא פעמיים שנערים נכנעים. סיפורים כאלה לא נותנים לי מנוח. אני בא ומדבר עם נערים וכל הזמן מטרטר ומכניס להם לראש – לא להתייאש! ראיתי את בן דודי נחום מתייאש וכך הוא איבד את חייו. אז מה קרה? לא הצליח לך משהו? תמיד יש את מחר! אתם המחר! מחרתיים אתם מקבלים את השרביט לנהל את המדינה, אל תעשו שטויות. אתם מחר חיילים, סטודנטים, אתם ראיתם מה קרה ומה קורה למדינה היום, אם מישהו הולך לאיבוד, כל המדינה הולכת להציל אותו. אתם מחר, אתם צריכים לנהל את זה ולשמור על המדינה הקטנה הזאת. היה נורא כשלא הייתה מדינה ולכן זה מאוד חשוב לשמור על מה שיש לנו.
חיים נוי המכונה טטלה איש אדיר מלא אופטימיות וחיוניות . כל כך שימח אותי לקרוא את הכתבה איש יקר ואהוב
מרגש מאודס צריך לזכור ולא לשכוח! תודה על כתיבת הכתבה שמנציחה את הסיפור המרגש של חיים והמסר מעורר ההשראה שאסור לוותר לעולם, אסור לתת לכוח רצון ללכת, תמיד יש את מחר.