"בואנה, אנחנו הולכים לייצג את ישראל באירוויזיון!" • עידו נצר, עמית מרדכי ונועם זלטין, עדיין לא מעכלים

לנועם זלטין, עידו נצר ועמית מרדכי, אין זמן לנשום. מהרגע שהכריזו ב'כאן 11' על השיר שהלחינו כשיר שייצג את ישראל באירוויזיון 2021, הטלפונים מצלצלים, התקשורת עליהם והתגובות לא מפסיקות להגיע

בריאיון נרחב לחי פה, הם מספרים איך שומרים את הרגליים על הקרקע, על התגובה שהכי ריגשה אותם, ועל איך מפגש מקרי במרכז הכרמל, הביא לשיתוף פעולה שיביא אותם בחודש מאי 2021, עד להולנד.

נועם, עמית, עידו, איך אתם?

עמית: "מה יכול להיות? אנחנו בטוב, שמחים, מאושרים, חוגגים, כל הדברים האלה, אבל יש עוד הרבה עבודה קדימה". בעבודה הם מתכוונים לעוד פרויקטים שהם עובדים עליהם כרגע, ששומרים עליהם דרוכים. אחד מהם עם אגם בוחבוט, שעומד לצאת ממש בקרוב.

עידו: "כמה ימים לפני הגשת השירים, החלטנו שאנחנו כותבים שיר, שלחנו את השיר ושכחנו מזה. כשהתקשרו להודיע שעלינו לתשיעייה הסופית, אמרנו מה? על מה מדובר?"
עמית: "לא בקטע כזה קיצוני, לא שכחנו, אבל זה כן 'שגר ושכח', כן עבדנו על השיר בצורה רצינית ועובדה שהוא הגיע לאן שהוא הגיע, אבל לא חשבנו שזה יקרה. לא חשבנו על זה, לא חשבנו כן או לא, עשינו את השיר ושמנו את בצד".

איך הייתה העבודה על השיר?

עידו: "מהרגע שעלינו לשלישייה האחרונה, היו לנו יומיים לגמור את השיר. מצאנו את עצמנו ככה, כשאני עם המחשב בחדר, עמית בחדר, נועם באוזניות, הכל היה נורא נורא לחוץ בזמנים. שבוע לא ישנו, זו משימה אכזרית ליוצרים, אבל למזלנו אנחנו קבוצה, אז הצלחנו לחלק תפקידים ועמדנו בזה".

העבודה בקבוצה באמת מקלה עליכם?

עידו: "דווקא פה אני חושב שהיא מקלה, אבל אנחנו לא מתסכלים על זה ככה. כשיש ריבוי דעות זה תמיד הולך לכאן או לכאן, יש הרגשה כללית בחדר, שאם משהו עובד אז הוא עובד ואם לא, אז כולנו נשארים אדישים וממשיכים לעבוד".

עמית: "לעבוד בקבוצה זה יכול קשה, אם יש טיפה אגו בחדר, זה לא עובד. אבל אם נסתכל ביחד על טופ 50 בספוטיפיי, על השירים המובילים, תיכנס לקרדיטים, תראה שאין שם פחות מחמישה אנשים. למה זה? כי בקבוצה עובדים יותר טוב. אם לי יש רעיון טוב, אז נועם ייקח וישפר את זה, כי זה עובד לטובת השיר, ואם עידו שיפר את הרעיון, אז נעשה את זה. ואם זרקתי רעיון שפחות אהבו בחדר, אני אשמיד אותו, גם אם חשבתי שהוא טוב".
עידו: "אנחנו משמידים רעיונות על בסיס שעתי".

איך בעצם נוצר שיתוף הפעולה בינכם?

נועם: "את עידו הכרתי כשהוא בא לפה עם אפי (נצר, סבו של עידו), שעבד על איזה פרויקט, והתחברנו. הם השמיעו לי דברים שהם עושים, הכרתי להם את ים רפאלי (שאתו הוציאו שיר), שהיה אצלי בלהקה צבאית". השיר הספציפי הזה נולד בראש שלו, אחרי שחלה והחלים ממחלת הקורונה, במהלך הליכה בים עם אשתו. "בא לי הרעיון של הפזמון, חזרתי, התקשרתי לעמית ועידו, אמרתי שיש משהו ומפה התחלנו".

עידו: "לא היו מילים לשיר ולא היה הוק לשיר עד חמש שעות לפני ההגשה. באותו לילה לא הכרנו את רון (כרמי, כותב המילים), חיפשנו מישהו שיכתוב מילים ונועם אמר שיש לו חבר שיכול להיכנס אתנו, אמרנו בכיף. קיבלנו גרסה ראשונה של מילים ואמרנו "אוקי זה טוב, זה מבוגר, זה לא."
עמית: "ברגע שיש לך את הרעיון לשיר, המילים זה החלק הקל, רק להלביש את ההברות על הצלילים. אבל כל המוצר התגבש ביחד – גם ההפקה, גם המילים, גם השירה".

נועם, 20 שנה מבדילות בינכם. איך זה לעבוד עם הדור הצעיר?

נועם: "כל חיי אני עובד עם חבר'ה צעירים, עם להקות צבאיות, אודישנים. אני לא שם את עצמי כמבוגר האחראי. אני שומע את המוזיקה של היום, אבל פחות במקום של להפיק בסטייל הזה, בגלל זה הבאתי אותם".

עמית: "אנחנו לא מסתכלים עליו כמבוגר בחדר, אבל את הערכים המוספים שלו כמבוגר, הוא מביא – אם זה התנהלות מול דברים מסוימים, עצות ובעיקר ידע מוזיקלי, שלהגיד לך את האמת, אני לא יודע אם אני ועידו אי פעם נגיע לזה. אני מסתכל עליו מנגן ואומר וואי, למה אני לא כזה? בסוף, כל אחד מביא את הערך שלו".

עידו: "אבל אפשר להגיד, כשעולה רעיון, שלדעתנו "הצעירים" לא נשמע מספיק מגניב, אז זה נאמר. תוך כדי העבודה היו הרבה דברים שאמרנו ש'זה לא שם', שזה מבוגר או מיושן מדי."

עבר, הווה, עתיד

במפגש מקרי, במרכז הכרמל, מחוץ למקדונלד'ס, נפגשו השניים והבינו שיש להם מן המשותף. "אנחנו עושים מוזיקה מגיל 8 – עידו מנגן המון שנים על קלידים, היה בקונסרבטוריון, ואני אישית ניגנתי גיטרה, עד שבכיתה ו', הורדתי תוכנה במחשב והבנתי שאתה יכול להיות לא רק גיטרה, אתה יכול להיות הכל, יש לנו סרטונים כבר מכיתה ח' מהאולפן שאנחנו עובדים ביחד". עמית מאליאנס, לא הגיע ממשפחה מוזיקלית במיוחד. "אמא שמעה המון מוזיקה וכיוונה אותי לשם –  הביאה לי צעצועים שקשורים למוזיקה, דחפה אותי לשיעורי פסנתר וכאלה. ההורים שלי מאד תמכו בתהליך, קנו לי ציוד באלפי שקלים, סכומים שאתה לא בטוח שתראה אותם חזרה אי פעם".

עידו, אצלך אי אפשר לא לדבר על הייחוס המשפחתי. איך זה לגדול כנכד של אפי נצר?

עידו: "באמת נולדתי לתוך אפי נצר, כשסבתא שלי נפטרה, לפני 10 שנים אני התחלתי לעבוד אתו, ללכת אתו לכל ההופעות בכל הארץ, משתדל לא להפסיד אף אחת מהן, לדאוג שחוץ מלעלות על הבמה ולשיר הוא לא יצטרך לעשות כלום". נכד טוב. "חוץ מזה, אני סופג המון. לראות את הבמות, את האומנים, את תחנות הרדיו, את המקומות שהדברים האלה באמת קורים בהם. אתה רואה את סבא שלך על הבמה ואתה רוצה גם".
עמית: "אני יכול להגיד לך שהופעה של אפי נצר זה אחד הכייפים. בכלל, משפחת נצר זה משפחה שאני מאד מחובר אליהם. כמו בן בית. אני רואה את החיבור, יש שם דחיפה למצוינות שמושרשת שם, לא רק אפי".

עידו: "ההורים שלי תמיד אמרו – מה שאתה אוהב – תעשה. אנחנו סומכים עליך שתצליח. וגם אני מאד מאמין בזה, שאתה עושה משהו שעושה לך טוב, זה יוצא הכי טוב שיש".

מהעבר להווה, בכמה מעלות החיים שלכם השתנו?

עמית: "אני לא יודע אם החיים שלי השתנו, אבל אני יכול להגיד לך שגם אמרתי לעידו, משימה 1 – הושלמה. ומה הייתה המשימה? להגיד לסביבה הקרובה שלי: 'בואו תראו, הצלחתי'. יש אנשים כאלה שרואים אותך פעם בשנה ושואלים כזה 'אתה עדיין די ג'יי?' אז לפחות עכשיו, אני קצת פחות צריך להגיד מה אני עושה בחיים".

עידו: "שתבין, כל השנים שאנחנו עובדים ביחד, יש לנו עשייה מחוץ לארץ, בלייבלים הכי גדולים בעולם, עם חבר'ה גדולים בתעשייה, עם מיליוני צפיות בספוטיפיי, אבל כשזה קורה בארץ, זה נראה אחרת. פתאום החבר'ה שמסביבך מגיבים לזה".

איזו תגובה הכי ריגשה אתכם?

נועם: "קיבלתי הודעה ממישהי בירושלים, שם המשפחה שלה הוא גם זלטין, ששאלה אם אנחנו קרובי משפחה".
עמית: קשה לי להגיד, אולי של אמא שלי, היא הייתה עם חברות בבית וראיתי אותה על הרצפה, בוכה מהתרגשות".
עידו: חזרתי לאבא שלי בווידיאו וראיתי את כל הבית שלי קופצים ומשתגעים, שם אני התרגשתי וחשבתי, איזה כיף שככה הם מרגישים".

אתם כבר מצליחים להתרגש?

עידו: "עוד לא היה לנו יום אחד של מנוחה, כבר חודשיים, גם לא בשבתות. אני נורא מחפש את ההפוגה במתח, גם כדי לעכל וגם כדי להבין את זה".
עמית: "לי זה נופל כשאני נוהג, אתה יודע, כשאתה נוסע אתה חושב. אמרתי לעצמי 'בואנה, אני הולך לייצג את ישראל באירוויזיון'. אבל אני לא מעכל את זה, אני נותן לזה לחיות לצדי".

ומההווה לעתיד, איך אתם מדמיינים את האירוויזיון?

עידו: "אנחנו מכירים את הולנד די טוב, 3 פעמים בשנה אנחנו שם. אבל הפעם אנחנו באים בשליחות אחרת, זה מרגש".
עמית: "חוויה אדירה, אני מת על הדברים האלה – לחגיגה, להתחברות עם האנשים, אנחנו אנשים של אנשים".

ומה הציפייה?

נועם: "לזכות".