"פעם היתה פה יוקרה" • עליזה בוקסבאום, יקית חיפאית גאה

עליזה בוקסבאום, בעלת החנות, יקית גאה • "בוקסבאום בגדים"

בתחילת רחוב נורדאו, ישנה חנות בגדים שנמצאת שם מ-1945. כשנכנסים פנימה, מרגישים כאילו השעון חזר אחורה בזמן. חנות 3 מטר על 3 מטר, בתוכה המון בדים, בובות ראווה, ניירות, מכתבים, מחטים ואביזרי תפירה ובאמצע שולחן עץ גדול, מאחוריו – עליזה בוקסבאום, בעלת החנות, יקית גאה. 

פעם נתנו כבוד למסחר

ספרי לנו קצת עלייך ועל החנות
עליזה, בת 75, נולדה בבית חולים מולדה ההיסטורי, שהיה מחלוצי הרפואה הפרטית בארץ, גדלה בהדר ובוגרת תיכון 'לאו-בק' .
"קיבלנו חינוך אדיר – יקי ומסודר. כל המחנכים שלי היו באים לחנות, הרבה מאד מורים שכיבדו את נורדאו וכיבדו חנויות פרטיות ונתנו כבוד למסחר. לא המסחר המזלזל של עכשיו", אומרת עליזה, חצי ברצינות וחצי בצחוק. 

"רוצה יותר תנועתיות ברחוב"

החנות הייתה של הוריה ז"ל (שמעון והדסה בוקסבאום). "החנות הייתה קטנה אבל ערנית מאד, עם הרבה מאד לקוחות". עליזה בכלל הייתה מורה, לחנות היא הגיעה בדרך לא דרך: "קרה אסון גדול מאוד  – אבי נפטר פה בחנות, ביום שישי,  ה-2/12/1977. בהתחלה הייתה 'רעידה אדמה' קצת, מבחינת ההרגשה. עזבתי את ההוראה, למרות שאהבתי מאד את העבודה, ובאתי לפה. גם היום אני נמצאת בנקודה שאני שוקלת אם להישאר, אני רוצה להישאר, אבל אני רוצה הרבה יותר תנועתיות ברחוב."

הנשים הבריטיות עם הכפפות

איך הייתה הדר של פעם?
קשה לפספס את ההתלהבות של עליזה כשהיא מדברת על החנות בימים ההם. היא מראה לי את הלוגו של החנות כשרק התחילה, את המלקחיים שאיתן הנשים הבריטיות היו מותחת את כפפות העור על אצבעות ידיהן, ומתארת את חלונות הראווה שהיו מחולקים לשני עסקים; את החלון שלהם חלקו עם חנות נעליים אורטופדיות וכך יצא, שעל בובת ראווה אחת, אפשר היה למצוא גם גרביונים יוקרתיים וגם נעליים אורטופדיות. היו ימים…  "לידי הייתה חנות 'משכית', של רות דיין, שמכרה את הכפתנים המיוחדים עם הרקמה הבדואית, זה היה מאד יוקרתי".

היה – נ ק י ו ן !!!

"היו פה נשים בריטיות אלגנטיות, חנויות, בתי קפה. הרחוב הזה נחשב לרחוב יוקרתי."  גם היא, בנוסף לעוד המון עסקים בסביבה, מספרת על התחבורה הציבורית. קולה עולה כשהיא מדברת על זה: "היו פה קו 16, 24, היו יורדים פה הנוסעים ופושטים על הרחוב. הייתה פה תנועה והייתה פה ערנות והיתה פה יוקרה. היה פה נ-ק-י-ו-ן". היא צועקת. "יש לי עמוד לפני החנות, שכל רגע מתעקם ואני מעירה על כך כל פעם, באים לתקן ואז זה חוזר על עצמו, כי זה מתנגש במכוניות, אני רותחת", רואים עליה.

על מה עוד את רותחת?
"הרצל הפך לשוק! כשאני הייתי רוקדת בימי העצמאות פה בחיפה – ויש לי אלבום תמונות, כשחיפה רק חגגה עשור – אף אחד לא העז להוציא נעל אחת החוצה, זה היה רחוב יפה וטוב", היא מרימה את הקול וישר צוחקת ממבוכה על שהיא צועקת כבר ב-11 בבוקר. "זה לא רחוב הרצל שאני מכירה", היא מוסיפה. "פעם להדר היה משקל ענק, היום זה כבר לא כך. האוכלוסייה השתנתה, גם המתנ"ס ברחוב ירושלים קיבל צביון רוסי לגמרי." 

"נשים מחפשות את האינטימיות"

איך הקורונה השפיעה עלייך ועל החנות?
"קשה מאד. אני לא יכולה לעשות משלוחים. נשים מחפשות את האינטימיות, היום הייתה אישה נחמדה בבוקר, שמדדה את הכותונת לילה, ואת החלוק ואת החזייה. הקורונה לקחה לי את זה. חוץ מזה, הייתי סגורה בשתי הסגרים הראשונים, קיבלתי, ברוך השם, את המענקים, אבל אני לא רוצה לפרט על זה.
אני, באופן אישי, גיליתי מחדש את עולם הבית. ההתמסרות שלי לעבודה הייתה כל כך גדולה, שלפעמים שכחתי שזה קיים. לדעתי, בחיים, האדם לא צריך להתמסר רק לעבודה."  

"לראות על מה אני משלמת ארנונה"

מה הציפיות שלך מעיריית חיפה?
"הרחוב הזה הוא כבר לא מדרחוב, הוא הפך להיות מגרש חנייה. חייבים להחזיר לפה את התחבורה הציבורית שיביאו אנשים וייצרו תנועה. חוץ מזה, חייבים לשמור על הניקיון, לא יכול להיות שרק פעם בשבוע באים לנקות פה, צריך לגזום את העצים, לנקות את העלים ולעשות סדר."                 
לעליזה יש עוד רשימה ארוכה של תלונות – הירידה מרחוב נורדאו ליד רחוב פבזנר, בו לא סלולה מדרכה, השירותים הציבוריים, שאמנם, היא הלכה פעם אחת, אבל היו מלוכלכים. "רציתי לראות על מה אני משלמת ארנונה." היא אומרת.

תני מילה אופטימית לסיום
"אני אוהבת את חיפה, חיפה יפה. אני אוהבת את הים שלה."