עליזה בוקסבאום, בעלת החנות, יקית גאה • "בוקסבאום בגדים"
בתחילת רחוב נורדאו, ישנה חנות בגדים שנמצאת שם מ-1945. כשנכנסים פנימה, מרגישים כאילו השעון חזר אחורה בזמן. חנות 3 מטר על 3 מטר, בתוכה המון בדים, בובות ראווה, ניירות, מכתבים, מחטים ואביזרי תפירה ובאמצע שולחן עץ גדול, מאחוריו – עליזה בוקסבאום, בעלת החנות, יקית גאה.
פעם נתנו כבוד למסחר
ספרי לנו קצת עלייך ועל החנות
עליזה, בת 75, נולדה בבית חולים מולדה ההיסטורי, שהיה מחלוצי הרפואה הפרטית בארץ, גדלה בהדר ובוגרת תיכון 'לאו-בק' .
"קיבלנו חינוך אדיר – יקי ומסודר. כל המחנכים שלי היו באים לחנות, הרבה מאד מורים שכיבדו את נורדאו וכיבדו חנויות פרטיות ונתנו כבוד למסחר. לא המסחר המזלזל של עכשיו", אומרת עליזה, חצי ברצינות וחצי בצחוק.
"רוצה יותר תנועתיות ברחוב"
החנות הייתה של הוריה ז"ל (שמעון והדסה בוקסבאום). "החנות הייתה קטנה אבל ערנית מאד, עם הרבה מאד לקוחות". עליזה בכלל הייתה מורה, לחנות היא הגיעה בדרך לא דרך: "קרה אסון גדול מאוד – אבי נפטר פה בחנות, ביום שישי, ה-2/12/1977. בהתחלה הייתה 'רעידה אדמה' קצת, מבחינת ההרגשה. עזבתי את ההוראה, למרות שאהבתי מאד את העבודה, ובאתי לפה. גם היום אני נמצאת בנקודה שאני שוקלת אם להישאר, אני רוצה להישאר, אבל אני רוצה הרבה יותר תנועתיות ברחוב."
הנשים הבריטיות עם הכפפות
איך הייתה הדר של פעם?
קשה לפספס את ההתלהבות של עליזה כשהיא מדברת על החנות בימים ההם. היא מראה לי את הלוגו של החנות כשרק התחילה, את המלקחיים שאיתן הנשים הבריטיות היו מותחת את כפפות העור על אצבעות ידיהן, ומתארת את חלונות הראווה שהיו מחולקים לשני עסקים; את החלון שלהם חלקו עם חנות נעליים אורטופדיות וכך יצא, שעל בובת ראווה אחת, אפשר היה למצוא גם גרביונים יוקרתיים וגם נעליים אורטופדיות. היו ימים… "לידי הייתה חנות 'משכית', של רות דיין, שמכרה את הכפתנים המיוחדים עם הרקמה הבדואית, זה היה מאד יוקרתי".
היה – נ ק י ו ן !!!
"היו פה נשים בריטיות אלגנטיות, חנויות, בתי קפה. הרחוב הזה נחשב לרחוב יוקרתי." גם היא, בנוסף לעוד המון עסקים בסביבה, מספרת על התחבורה הציבורית. קולה עולה כשהיא מדברת על זה: "היו פה קו 16, 24, היו יורדים פה הנוסעים ופושטים על הרחוב. הייתה פה תנועה והייתה פה ערנות והיתה פה יוקרה. היה פה נ-ק-י-ו-ן". היא צועקת. "יש לי עמוד לפני החנות, שכל רגע מתעקם ואני מעירה על כך כל פעם, באים לתקן ואז זה חוזר על עצמו, כי זה מתנגש במכוניות, אני רותחת", רואים עליה.
על מה עוד את רותחת?
"הרצל הפך לשוק! כשאני הייתי רוקדת בימי העצמאות פה בחיפה – ויש לי אלבום תמונות, כשחיפה רק חגגה עשור – אף אחד לא העז להוציא נעל אחת החוצה, זה היה רחוב יפה וטוב", היא מרימה את הקול וישר צוחקת ממבוכה על שהיא צועקת כבר ב-11 בבוקר. "זה לא רחוב הרצל שאני מכירה", היא מוסיפה. "פעם להדר היה משקל ענק, היום זה כבר לא כך. האוכלוסייה השתנתה, גם המתנ"ס ברחוב ירושלים קיבל צביון רוסי לגמרי."
"נשים מחפשות את האינטימיות"
איך הקורונה השפיעה עלייך ועל החנות?
"קשה מאד. אני לא יכולה לעשות משלוחים. נשים מחפשות את האינטימיות, היום הייתה אישה נחמדה בבוקר, שמדדה את הכותונת לילה, ואת החלוק ואת החזייה. הקורונה לקחה לי את זה. חוץ מזה, הייתי סגורה בשתי הסגרים הראשונים, קיבלתי, ברוך השם, את המענקים, אבל אני לא רוצה לפרט על זה.
אני, באופן אישי, גיליתי מחדש את עולם הבית. ההתמסרות שלי לעבודה הייתה כל כך גדולה, שלפעמים שכחתי שזה קיים. לדעתי, בחיים, האדם לא צריך להתמסר רק לעבודה."
"לראות על מה אני משלמת ארנונה"
מה הציפיות שלך מעיריית חיפה?
"הרחוב הזה הוא כבר לא מדרחוב, הוא הפך להיות מגרש חנייה. חייבים להחזיר לפה את התחבורה הציבורית שיביאו אנשים וייצרו תנועה. חוץ מזה, חייבים לשמור על הניקיון, לא יכול להיות שרק פעם בשבוע באים לנקות פה, צריך לגזום את העצים, לנקות את העלים ולעשות סדר."
לעליזה יש עוד רשימה ארוכה של תלונות – הירידה מרחוב נורדאו ליד רחוב פבזנר, בו לא סלולה מדרכה, השירותים הציבוריים, שאמנם, היא הלכה פעם אחת, אבל היו מלוכלכים. "רציתי לראות על מה אני משלמת ארנונה." היא אומרת.
תני מילה אופטימית לסיום
"אני אוהבת את חיפה, חיפה יפה. אני אוהבת את הים שלה."
שמחתי לקבל הכתבה, למרות שאיני גרה בחיפה כבר יובל שנים. עליזה היתה חברתי בכל שנות לימודינו בלאו באק (בעממי ובתיכון) ובתנועת הנוער הצופים. זה החזיר לי את ניחוח הילדות והנעורים – נוסטלגיה בימי קורונה
כל הכבוד לך עליזה שאת פעילה בחיי הקהילה החיפאית וגם מנסה לתחזק קשר (כלשהו) עם ה"גולים" מחיפה
לעליזה ד"ש — היינו יחד מכיתה א` עד ו`.
אז מה יש המון עליזה בעולם הזה
כל הכבוד עליזה!
נכנסתי פעם לחנותך והתברר שכשהיית מורה היכרת את חמי, יחזקאל צורף ז"ל, שהיה מפקח על בתי הספר היסודיים בחיפה וכתב ספרים על הוראת הספרות בבתי ספר. מרגש.
כמובן שאני גם זוכרת את חנות משכית הגדולה והמהממת שהיתה מול החנות שלכם, אשר תמיד הציגה בחלון הראןוה בגדי נשים יוקרתיים. חבל על דאבדין…
אכן, הדר הכרמל היתה שכונה נפלאה לגדול בה, וגם אני וגם בעלי מאוד מתגעגעים לאווירה של אז….
למזלנו הייקים עברו לכרמל ואיתם עברו גם החזירים.כי חזיר הוא חיה ויודעת חיה נפש בהמתה.אלה אותם ייקים שלא ראו את האחר.שיילחמו עד חורמה בעד מסתננים כי הם היחידים שמנקים להם את הבתים את הרצפה את המקרר וכשהם אינם הרצפה אצלהם דביקה מלכלוך עד שנדבקות לך הנעליים לרצפה שלא נוקתה שנים.עד היום אני עוד זוכר את תנועות ההליכה שלהם ברחובות בשנות השישים כאילו הם נסיכים ונסיכות בני מלכים בפנסיה.אצלהם עובדים הם עבדים.גועל תרבות ייקית הם מדברים.ברור.התרבות של היטלר שהיה שומע בערבים קונצרטים קלאסיים בשקט בשקט אחרי יום עבודה מפרך שבו הרגו כשתים עשרה אלף איש.תרבות-גועל.
לעליזה בוקסבאום,
אין עוררין על כך שהיקים שהגיעו לארץ, הביאו איתם סדר ומשמעת שאותם לצערנו הרב קשה מאוד למצוא ברחבי המדינה !
זו הייתה תאווה לעיניים לראות רחובות עם חנויות מסודרות ומאוגנות, שכה הקפידו על חוקים עירוניים, וכך גם הסדר נשמר לו לאורך שנים, בהם אזרחי העיר יכלו להלך על מדרכות העיר ולהתבונן בחלנות הראווה שתצוגת המוצרים המוצעים הייתה כה מקצועית, לעומת היום שכל המוצרים מונחים להם בהמוניהם בקידמת העסקים ומפוזרים על המדרכות , ובכך הם אף מקשים על הולכי הרגל ללכת בחופשיות על המדרכות ! ולמי בכלל אכפת ? גורמים שליליים רבים פלשו בחיפה ושאר הערים בישראל, ושינו לכולנו את פני המדינה, והפכו לנו העיר כולה לשוק אחד גדול שאינו שונה מהכפרים והישובים הערביים !
בעברית פשוטה נהפכנו להיות Slam !
ואין איש שמנסה להעיר על כך, מתוך פחד בלתי רגיל מאותם בעלי עסקים שרבים מהם בעלי עבר פלילי עשיר !
אני נזכר בדמות מיוחדת שהייתה מוכרת בכל רחבי הארץ ושמו ניה עו"ד אלי מויאל ז"ל לשעבר ראש עיריית שדרות ויליד מרוקו, ואלו היו דבריו : אילו המרוקאים היו מגיעים לארץ לפני שהאשכנזים הגיעו לכאן, הרי מה שהיה בטוח הוא שהיינו נהפכים להיות מדינה ערבית לכל דבר !
ומתברר שכל מה שאלי אמר אז, הרי שהיום כולנו יכולים לראות את השינוי הנוראי שחל כאן במשך השנים ובתחומים רבים שבהם נהפכנו להיות בדומה לארצות ערב, אם בהתנהגות האדם לאדם, ריבוי בפשע, נהיגה בכבישים של מטורפים וחסרי אחריות ! שקרים ומירמה בכל מקום אפשרי, קבלנים שאינם קבלנים ועוד אין ספור של מקרים נוראיים שמשנים לכולנו את פני המדינה לחלוטין כאשר החוק כבר אינו חוק אלא שהוא נשאר כחותמת גומי בלבד !!!!
לא הכל פוליטי.
1. בעבר, רוב האוכלוסיה הרלוונטית, גרה בהדר, הקונים הפוטנציאלים התפזרו לשכונות, ערים וארצות אחרות.
2. היא מתלוננת על חוסר תנועה ברחוב נורדאו, רחוב נורדאו הוא שקוף לבעלי רכבים, ומספר האנשים ללא רכב הולך ונמוג.
עליזה צודקת ב100% אין מה להשוות את הדר וסביבתה להיום. פעם ירדת להדר הכרת את החנויות את האופנה את האנשים,הדר היתה נקיה יפה איכותית, היום הדר היא שוק בלי לנקוב בעדות….אבל הדר של פעם נפטרה אי שם בשנות ה90 של המאה הקודמת………….
נוסטלגיה. פעם היינו מובלעת גרמנית היום אנחנו גונגל.
האןכלוסיה האיכותית והנעימה, השורשית והאמיתית שהפכה את חיפה לעיר יוקרתית עם הרגשה אירופאית.
אז באו עסקני העבודה, שורת ראשי עיר כושלים, פוליטיזציה שאכלה כל חלקה טובה, כניסה של אוכלוסיות 'שוק', רמה ירודה, וולגריות, פשיעה כאורח חיים, שלוחיות ובסטות בתור מסחר, כיעור החוצות, רעש ושפיכת סחורה בתור חנויות. הדר נהרסה ואף ראש עיר אין לו אומץ לעשות סדר, לעשות נקיון, לאכוף כללים, לטפל במפגעים וכן, גם לטפל באוכלוסיה הבעייתית ולהחזיר להדר את חיפה האמיתית. ולא אכפת לי שזה נשמע מתנשא. את הדר ייסדה הקהילה של יוצאי גרמניה אנשי מדע ותרבות ולכן הייתה שכונת מופת.
געגועים לחיפה של פעם
יפה עליזה.את תמיד עליזה
חיפה היפה של פעם