"תשובתו של בני" | יפעת מזרחי

הטבעת חותם

"הי, חייבת לשתף אותך בתשובתו המרגשת ומעוררת ההשראה של אריאל", כותבת לי מורתו המקסימה.
"למדנו בתרבות ישראל על הטבעת חותם. הוא הפתיע בתשובתו לשאלה – מהי הטבעת חותם עבורו".

הזיכרונות…

בהפסקה, בין מטופל למטופל, אני מציצה:
"עבורי, הטבעת חותם היא להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי". זו תשובתו של בני. תשובה יפה, כמעט קלישאה… אבל אז המחשבות מתחילות לנדוד. והזיכרונות עולים….

"לא כל אחד צריך לשחות"

"הוא כנראה לא יכתוב אף פעם…", התייאשה ממנו פעם מרפאה בעיסוק מסוימת, כשהיה בן חמש.
"אין דבר כזה!" טענה מרפאה בעיסוק אחרת, "הוא יכתוב! זה דורש אימון ייחודי ומאמץ".
הילד כותב.
"הוא בקושי עולה במדרגות, את רוצה שירכב על אופניים?" גיחך מומחה אחד, כשהיה בן 4. "בואי תראי!" צועקת לי מלמטה המאמנת המוכשרת שהבאנו "הוא רוכב כמו רוח! אריאל, רגע…תעצור!"…
"שחייה זה לא בשבילו. לא כל אחד צריך לשחות", משכה בכתפיה המדריכה השחוקה לאחר ששילמנו הון, על הקורס השלישי.
"זה דורש זמן, השקעה והתאמה ייחודית", אמר לי בגאווה המדריך הצעיר, כשאריאל גומע, לנגד עינינו, עוד בריכה.

לפעמים הכוח נגמר

כן. הוא צודק, הבן שלי. להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי, זו המומחיות שלו, וכל ההצלחה היא שלו, ושלו בלבד. אבל, הורים וילדים מיוחדים, זקוקים גם למורים, מחנכים, מטפלים, מאמנים -שיאמינו בהם.
כי לפעמים, נגמר לנו הכוח. פשוט כך.

ואז אנחנו אומרים לעצמנו… אז שלא ישחה. שיקליד על מחשב. שלא ירכב על אופניים. שלא יעשה בגרות… נו, די. אין כוח.

פתאום מרגיש ההורה העייף טפיחה קלה על הגב. מאחור עומד איש או אישה, עם חיוך רחב: "אני דווקא חושב/ת שזה כן אפשרי. רוצה לנסות?", הם שואלים בקול נעים ומלא תקווה.

האנשים האומרים "כן"

לכם אנחנו זקוקים. לאנשים האומרים "כן". לאלו שנותנים לילד ולנו כוחות ואמונה, תקווה ואפשרויות. לאלו שזורקים לנו בקבוקי מים לאורך המרתון הארוך ומוחאים לנו כפיים בעידוד: "קדימה, קדימה, זה אפשרי, אתם מסוגלים!"… יש אפילו כאלו שמצטרפים לריצה אתנו לפרק זמן מסוים.
ואז….אנחנו מגיעים לקו הסיום.

בזכותו ובזכותכם

הוא שוחה. הוא כותב. הוא משיט מפרשית. הוא נבחן במדעים (ומקבל 95!!) הוא הולך לצופים… ואנחנו מתחבקים יחד, ובוכים עם אלו שמלווים אותנו.
כן. הבלתי-אפשרי הופך לאפשרי. בזכותו ובזכותכם.