ים, תשליך ומה שביניהם • חנה מורג

החוף השקט, אינו שקט

החוף השקט הוא החוף האהוב עלי בחיפה.
החוף השקט? החוף הרגוע? החוף הבטוח? האמנם?
בבקרים בימי ראשון שלישי וחמישי, אמא נהגה לארוז סל פלסטיק כתום, ובו ענבים ואפרסקים משוק תלפיות ובגדים להחלפה. אמא מכוונת שעון מעורר ובשעה חמש וחצי בבוקר אנחנו יוצאים אמא, מוטי אחי ואני לים.
התרגשות גדולה, כל פעם מחדש.

חיפושית 57 בצבע תכלת עם גג נפתח

אמא שלי ,"נהגת שודים", נוהגת בחיפושית 57 בצבע תכלת עם גג נפתח. מכירה היטב את קיצורי הדרך, מגיעה וחונה בזריזות. אנחנו מציגים כרטיסיית כניסה לחוף ומניחים את הבגדים לשמירה במלתחות.
מוטי אחי ואני מסתערים על בניית ארמונות מחול. עיר שלמה, מנהרות מחברות ביניהם.
מדי, דודה שלי, עושה לנו המון רעש עם המטקות שלה.
אף כדור לא נופל לה לחול. טק טק טק טק, חזק חזק מרעישה לנו כך שאנחנו לא שומעים את משבר הגלים הגבוהים.
כך מדי שבוע בשבוע.

ערב אחד אבא מודיע לי: ״חנה, את בקרוב תהיי בת שש, אני אתחיל ללמד אותך לשחות. בדיוק כמו שלימדתי את אמא.״

אבא הצטרף אלינו לנסיעה לים, נכנס איתי למים לאט לאט, כמה קרררררררר בבוקר.
אבא השכיב אותי על זרועותיו. לאבא היו זרועות מאד חזקות, נגעתי בידיים שלו, תמיד חשתי במשהו נוקשה, קצת מזכיר ברזל. זוכרת חיוך שלי כשאני מצליחה להרפות מאבא ולשוט על ידיו בביטחון. ממש לא פחדתי. אני לא רואה אותו, רואה את המים התכולים והשקופים.
אחזתי בו, לרגע התנדנדתי, הלב התחיל לדפוק חזק חזק…
"אל תפחדי חנה, אני כאן, לא תפלי למים", אמר אבא.
"תעשי תנועות עם הידיים", והדגים לי
"וכך עם הרגליים", גם כאן הדגים.
ניסיתי.
דווקא הצלחתי.
אני עושה תנועות ומונחת על זרועותיו של אבא.
לפתע… אני מרגישה שאבא מסיר זרוע אחת ואחריה השנייה… ואני מתחילה לשחות.
נבהלתי.
עשיתי כמה תנועות ו… הורדתי רגליים, נגעתי בחול הרך והרטוב מתחת.
"יופי! שחית כמה מטרים", אמר אבא.
"איזה יופי" אמר עם חיוך קורן ומאושר.

רפסודה מתנדנדת באמצע הים

בואי ננסה שוב.
וכך למדתי לשחות.
אהבתי מאד להיות בים עם אבא.
נכנסנו למים העמוקים.
עלינו 3 מדרגות אל גשר העץ הלכנו בזהירות והגענו למדרגות המובילות אותנו למים העמוקים.
אחת שתיים ושלש…. באומץ נכנסתי למים הקרים.
אבא ואני התחלנו לשחות לכיוון הרפסודה.
אבא לימד אותי לעלות על הרפסודה. מדרגת עץ אחת בתוך המים, אוחזים ברפסודה, לוקחים תנופה ו…
מתרוממים. מניחים ברך אחת על הרפסודה, תומכים בכפות הידיים ושוב… מתרוממים.
ניסיתי פעם אחת ונפלתי חזרה למים. ניסיתי פעם נוספת, אבא תמך בי מאחור ו… הצלחתי.
איזה מראה נפלא היה משם.
רפסודה מתנדנדת באמצע הים ואנחנו נחים מול הכרמל.
החוף היפה מולנו, מעליו חיפה שאהבתי ובקצה ההר, ממש בקצה, פיגומים של בניין חדש.
"שם תהייה האוניברסיטה", הסביר לי אבא.
כמה גילויים היו לי מהמקום הזה.
נחנו זמן מה, והתחלנו לחזור חזרה לחוף.
רגעים שמאד אהבתי.

לא מכירה את אבא עם פנים כאלה

שוב הגיע יום שישי. אבא חזר מהעבודה ואמר לנו: ״נוסעים לים, נשחה קצת ונחזור הביתה לארוחה. החוף נסגר בשעה חמש. נספיק״.
ארזנו קופסת פלסטיק לסל הפלסטיק הכתום ומיהרנו לים.
מוטי, אני ואמא נשארנו על החוף.
אבא נכנס לשחייה ארוכה יותר לפני שלקח אותי למים.
מהחוף, אני רואה את אבא מתקרב אלינו.
"הוא חוזר כל כך מהר?" הרהרתי.
הוצאתי את ידי מארמון החול שבניתי, קמתי והתקרבתי.
אני רואה את פניו מעוותות מכאב.
אני רואה את ההבעה שלו. לא מכירה את אבא שלי עם פנים כאלה.
הלב דופק חזק חזק, אני מבוהלת.
אני נכנסת למים, מחליקה על העשבים הירוקים, על הירוקת שגורמת לי כמעט להקיא.
מתיישרת, ומצליחה לצעוד צעד קטן.
"אבא, מה קרה לך?" קוראת בקול רם. מקווה שישמע אותי כשרעש הגלים הנשברים לידי, ברקע.
"אבא?"

הלב דפק ודפק

אני מתקרבת לאבא. אבא, בקול שקט מאד מספר: "נכנסתי למים, הרגשתי דקירה ואחר כך, כאב חזק יותר. עצרתי, עמדתי על רגל אחת והוצאתי אותו החוצה".
"את מה? אבא? " שאלתי.
גל כאב עובר בפניו ועונה: "את המַזְמֶר".
"את מה?" לא הבנתי.
"מסמר", הוא מסביר בפנים כאובות ששיבשו קצת את המילה.

הצלחתי לאחוז באבא, להחזיק את ידו הענקית וביחד התקדמנו לכיוון החוף.
"אבא, יש כאן תחנת עזרה ראשונה. בוא ניכנס".
"לא, לא צריך, הוצאתי את המסמר לבד." אסביר אבא
"אני לא מסכימה אבא, אתה צולע" אמרתי בהחלטיות.
פחדתי להביט על הפצע והובלתי את אבא לפתח מבנה העץ.
אמא ומוטי הגיעו מיד.

שמעתי את אבא מספר שדרך על מסמר חלוד ומספר שהוציא אותו בעצמו.
הלב שלי דפק ודפק,
אבא שלי הוא הכי חזק ובריא בעולם, מה עושים לו?
אבא יצא מתא החובשים.
תפרו לו כמה תפרים בכף הרגל הוא התקשה לצעוד.

אמא נהגה חזרה הביתה
ארוחת שישי הייתה קצת עצובה.
אבא החלים מהר, חזר לנהוג, חזרנו ללכת לים ולשחות יחד.

החוף השקט שינה את פניו

חלפו שנים,
החוף השקט שינה פניו.
נבנתה טיילת מרהיבה בהמשכו.
בראש השנה, החוף מתמלא באנשים רבים. חילוניים ודתיים לתפילת תשליך ובכלל, לרגעים של התכנסות ושלווה.

אבל אני, כאשר הבטתי מהקומה הראשונה של המחלקה ההמטולוגית בבית חולים רמב״ם, מחוברת לעמוד התרופות, זו התמונה שעלתה לי בכל פעם מחדש כאשר צפיתי בחוף השקט.
אבא צולע מוקף בגלים חזקים.
החוף אינו שקט, החוף השקט שלנו.
תמיד תישאר לי זו התמונה.