ים, תשליך ומה שביניהם • חנה מורג

חנה מורג עם אחיה (אלבום פרטי)

החוף השקט, אינו שקט

החוף השקט הוא החוף האהוב עלי בחיפה.
החוף השקט? החוף הרגוע? החוף הבטוח? האמנם?
בבקרים בימי ראשון שלישי וחמישי, אמא נהגה לארוז סל פלסטיק כתום, ובו ענבים ואפרסקים משוק תלפיות ובגדים להחלפה. אמא מכוונת שעון מעורר ובשעה חמש וחצי בבוקר אנחנו יוצאים אמא, מוטי אחי ואני לים.
התרגשות גדולה, כל פעם מחדש.

חיפושית 57 בצבע תכלת עם גג נפתח

אמא שלי ,”נהגת שודים”, נוהגת בחיפושית 57 בצבע תכלת עם גג נפתח. מכירה היטב את קיצורי הדרך, מגיעה וחונה בזריזות. אנחנו מציגים כרטיסיית כניסה לחוף ומניחים את הבגדים לשמירה במלתחות.
מוטי אחי ואני מסתערים על בניית ארמונות מחול. עיר שלמה, מנהרות מחברות ביניהם.
מדי, דודה שלי, עושה לנו המון רעש עם המטקות שלה.
אף כדור לא נופל לה לחול. טק טק טק טק, חזק חזק מרעישה לנו כך שאנחנו לא שומעים את משבר הגלים הגבוהים.
כך מדי שבוע בשבוע.

חנה מורג עם אחיה (אלבום פרטי)
חנה מורג עם אחיה (אלבום פרטי)

ערב אחד אבא מודיע לי: ״חנה, את בקרוב תהיי בת שש, אני אתחיל ללמד אותך לשחות. בדיוק כמו שלימדתי את אמא.״

אבא הצטרף אלינו לנסיעה לים, נכנס איתי למים לאט לאט, כמה קרררררררר בבוקר.
אבא השכיב אותי על זרועותיו. לאבא היו זרועות מאד חזקות, נגעתי בידיים שלו, תמיד חשתי במשהו נוקשה, קצת מזכיר ברזל. זוכרת חיוך שלי כשאני מצליחה להרפות מאבא ולשוט על ידיו בביטחון. ממש לא פחדתי. אני לא רואה אותו, רואה את המים התכולים והשקופים.
אחזתי בו, לרגע התנדנדתי, הלב התחיל לדפוק חזק חזק…
“אל תפחדי חנה, אני כאן, לא תפלי למים”, אמר אבא.
“תעשי תנועות עם הידיים”, והדגים לי
“וכך עם הרגליים”, גם כאן הדגים.
ניסיתי.
דווקא הצלחתי.
אני עושה תנועות ומונחת על זרועותיו של אבא.
לפתע… אני מרגישה שאבא מסיר זרוע אחת ואחריה השנייה… ואני מתחילה לשחות.
נבהלתי.
עשיתי כמה תנועות ו… הורדתי רגליים, נגעתי בחול הרך והרטוב מתחת.
“יופי! שחית כמה מטרים”, אמר אבא.
“איזה יופי” אמר עם חיוך קורן ומאושר.

רפסודה מתנדנדת באמצע הים

בואי ננסה שוב.
וכך למדתי לשחות.
אהבתי מאד להיות בים עם אבא.
נכנסנו למים העמוקים.
עלינו 3 מדרגות אל גשר העץ הלכנו בזהירות והגענו למדרגות המובילות אותנו למים העמוקים.
אחת שתיים ושלש…. באומץ נכנסתי למים הקרים.
אבא ואני התחלנו לשחות לכיוון הרפסודה.
אבא לימד אותי לעלות על הרפסודה. מדרגת עץ אחת בתוך המים, אוחזים ברפסודה, לוקחים תנופה ו…
מתרוממים. מניחים ברך אחת על הרפסודה, תומכים בכפות הידיים ושוב… מתרוממים.
ניסיתי פעם אחת ונפלתי חזרה למים. ניסיתי פעם נוספת, אבא תמך בי מאחור ו… הצלחתי.
איזה מראה נפלא היה משם.
רפסודה מתנדנדת באמצע הים ואנחנו נחים מול הכרמל.
החוף היפה מולנו, מעליו חיפה שאהבתי ובקצה ההר, ממש בקצה, פיגומים של בניין חדש.
“שם תהייה האוניברסיטה”, הסביר לי אבא.
כמה גילויים היו לי מהמקום הזה.
נחנו זמן מה, והתחלנו לחזור חזרה לחוף.
רגעים שמאד אהבתי.

אבא של חנה (אלבום פרטי)
אבא של חנה (אלבום פרטי)

לא מכירה את אבא עם פנים כאלה

שוב הגיע יום שישי. אבא חזר מהעבודה ואמר לנו: ״נוסעים לים, נשחה קצת ונחזור הביתה לארוחה. החוף נסגר בשעה חמש. נספיק״.
ארזנו קופסת פלסטיק לסל הפלסטיק הכתום ומיהרנו לים.
מוטי, אני ואמא נשארנו על החוף.
אבא נכנס לשחייה ארוכה יותר לפני שלקח אותי למים.
מהחוף, אני רואה את אבא מתקרב אלינו.
“הוא חוזר כל כך מהר?” הרהרתי.
הוצאתי את ידי מארמון החול שבניתי, קמתי והתקרבתי.
אני רואה את פניו מעוותות מכאב.
אני רואה את ההבעה שלו. לא מכירה את אבא שלי עם פנים כאלה.
הלב דופק חזק חזק, אני מבוהלת.
אני נכנסת למים, מחליקה על העשבים הירוקים, על הירוקת שגורמת לי כמעט להקיא.
מתיישרת, ומצליחה לצעוד צעד קטן.
“אבא, מה קרה לך?” קוראת בקול רם. מקווה שישמע אותי כשרעש הגלים הנשברים לידי, ברקע.
“אבא?”

הלב דפק ודפק

אני מתקרבת לאבא. אבא, בקול שקט מאד מספר: “נכנסתי למים, הרגשתי דקירה ואחר כך, כאב חזק יותר. עצרתי, עמדתי על רגל אחת והוצאתי אותו החוצה”.
“את מה? אבא? ” שאלתי.
גל כאב עובר בפניו ועונה: “את המַזְמֶר”.
“את מה?” לא הבנתי.
“מסמר”, הוא מסביר בפנים כאובות ששיבשו קצת את המילה.

הצלחתי לאחוז באבא, להחזיק את ידו הענקית וביחד התקדמנו לכיוון החוף.
“אבא, יש כאן תחנת עזרה ראשונה. בוא ניכנס”.
“לא, לא צריך, הוצאתי את המסמר לבד.” אסביר אבא
“אני לא מסכימה אבא, אתה צולע” אמרתי בהחלטיות.
פחדתי להביט על הפצע והובלתי את אבא לפתח מבנה העץ.
אמא ומוטי הגיעו מיד.

שמעתי את אבא מספר שדרך על מסמר חלוד ומספר שהוציא אותו בעצמו.
הלב שלי דפק ודפק,
אבא שלי הוא הכי חזק ובריא בעולם, מה עושים לו?
אבא יצא מתא החובשים.
תפרו לו כמה תפרים בכף הרגל הוא התקשה לצעוד.

אמא נהגה חזרה הביתה
ארוחת שישי הייתה קצת עצובה.
אבא החלים מהר, חזר לנהוג, חזרנו ללכת לים ולשחות יחד.

החוף השקט שינה את פניו

חלפו שנים,
החוף השקט שינה פניו.
נבנתה טיילת מרהיבה בהמשכו.
בראש השנה, החוף מתמלא באנשים רבים. חילוניים ודתיים לתפילת תשליך ובכלל, לרגעים של התכנסות ושלווה.

אבל אני, כאשר הבטתי מהקומה הראשונה של המחלקה ההמטולוגית בבית חולים רמב״ם, מחוברת לעמוד התרופות, זו התמונה שעלתה לי בכל פעם מחדש כאשר צפיתי בחוף השקט.
אבא צולע מוקף בגלים חזקים.
החוף אינו שקט, החוף השקט שלנו.
תמיד תישאר לי זו התמונה.

החוף השקט בחיפה - מבט מרמב"ם (צילום: ירון כרמי)
החוף השקט בחיפה – מבט מרמב”ם (צילום: ירון כרמי)

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

21 תגובות
  1. ורדה זייד אמר/ה

    קראתי בשקיקה כל מילה
    עורר בי זכרונות ילדות
    כחברת ילדות של חנה יודעת בודאות כמה היא מוכשרת בכתיבה במוסיקה ולשמחתי היא משתבחת עם השנים.

    1. חנה מורג אמר/ה

      זוכרת את התקיפה על הרפסודה?

  2. שוש קופל אמר/ה

    הי חנה,אני אמא של נירית,ונהניתי לקרוא את הכתבה שלך,היא העלתה זכרונות מהעבר..אנו נסענו באוטובוס לבריכה בבת גלים ליד הקזינו..ויותר מאוחר לחוף השקט האגדי.תודה על כתיבה מרתקת שבאמצעותה חזרתי בזמן.שנה טובה וגמר חתימה טובה.

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה. חיפה של פעם.
      ניחוחות
      טעמים
      מראות
      שאני מנסה להעביר לנכדים שלי.

  3. לידיה מרום אמר/ה

    תמיד תישאר תמונה…כתיבה מרתקת חנה. התיאורים כל כך מוחשיים וציוריים, מעלים זכרונות ומראות של פעם. סגירת מעגל לתוך התמונות של יוסי.

    1. חנה מורג אמר/ה

      חיפה של פעם.
      כל פינה והזיכרון שלה.
      חוף השקט היה מוקד של בילוי קבוע. כמה פעמים בשבוע.

  4. אירית אמר/ה

    החוף שגדלתי בו .גרתי 2 פסיעות מרמבם והחוף המקסים .אפילו זכור לי שבנו את שובר הגלים . והרפסודות המדהימות , הייתי שורצת שם שעות .כמה אהבתי את התחושה הזוש

    1. חנה מורג אמר/ה

      לרדת במדרגות הגשר ולשחות לרפסודות.
      להגיע ולגלות שיש מקום פנוי לישיבה ומנוחה.
      גם אלה היו רגעי זכות🙏

  5. רונית אמר/ה

    נוסטלגייה החוף השקט השחייה עד לרפסודות לימוד השחייה ע”י אביך אכן חוויות מרגשות ודיי מוכרות לי,תודה על כתבה נפלאה.

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה רונית

  6. אורלי אמר/ה

    ואוו
    נוסטלגיה
    היו ימים החוף השקט
    אין ולא יהיה אוירה מיוחדת

    1. חנה מורג אמר/ה

      נכון.
      ה”קבועים” של החוף השקט.
      ה”קבועים” של חמש בבוקר.
      תענוג אמיתי

  7. דוד אמר/ה

    נהנתי מאוד מאוד לעקוב אחרי הסיפור הנוסטלגי והמרגש , תמונה אחד מההתנהלות המשפחתית של פעם. הכול יותר לאט וגם משמעותי יותר. מקווה לבריאותך המהירה כי אנשים כמוך צריכים מאוד בעולם המשתנה הזה.

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה רבה דוד.
      שנה טובה

  8. אריאלה אמר/ה

    חנה, כמה זכרונות הצפת בי עם הסיפורים האישיים שלך שנדמה שהם גם קצת שלי…ילדות, סל מלא פירות, ארמונות בחול, לימודי שחיה, שחיה לרפסודות ותצפית מהן על העיר, נעורים ועוד ועוד והרי אנחנו מאותו בית יוצר…
    תודה ,אהבתי מאוד

    1. חנה מורג אמר/ה

      איך לא פספסנו שום הזדמנות
      אוטובוס ישר לחוף, שלש פעמים בשבוע.
      הגשר הזה שקיצר החלקה על תחתית אצות ירקרקה, מצחינה ומחליקה…. הסככה הקבועה כדי שמי שנצטרך ידע איפה אנחנו…
      ( בקושי היו טלפונים בבית…אז קובעים במפגשים בפינת הרחוב)

  9. אילנה טובים אמר/ה

    את מדהימה חנה. בכתיבתך את מצליחה מיד להכניס אותי לעולם שלך. ואו, איך אהבתי את החוף השקט, עד שפעם אחת כשניסיתי להגיע עם אחי לרפסודה הוקפנו במדוזות. הגענו לרפסודה ולא זוכרת איך חזרנו בסוף לחוף. יצאנו בכל מקרה עם המון צריבות.

    1. חנה מורג אמר/ה

      המדוזות גם הן היו פרק פרק.
      לא ידעו מה מועיל. ניסו את כל הטבעיים…. קרח, חומץ, שטיפה…
      בינתיים קם דור חכם ומתחכם של המדוזות.

  10. פרל אמר/ה

    כתבה נהדרת מלאת געגועים. אני גרתי בבת גלים וכל שישי היינו הולכים לים עם סל של אוכל ההורים והאחים.פ

  11. שלומית אמר/ה

    נהניתי מאוד לקרוא! תודה

    1. חנה מורג אמר/ה

      תודה לך. מועדים לשמחה.