להיות אדם, זה כל הסיפור –סיפורו של קוני (אלקנה) סבו

בנערותי, ביקרתי לא פעם בחנות האופטיקה שלו ברחוב הנביאים בהדר. זוכרת את מראהו המיוחד, את החוש האסתטי ואת טעמו המשובח בהתאמת משקפיים. השבוע, לאחר עשרות שנים שלא ראיתיו, שמחתי לפגשו. הפגישה המחודשת הובילה לראיון עם קוני, נער נצחי בן 73, במסגרת סדרת כתבותיי על דמויות חיפאיות.  

בפתיחות מלאה, סיפר לי קוני את סיפורו המרתק והלא פשוט. סיפורו של אדם נעים הליכות, אוהב אנשים, רגיש ומוכשר, שלא נכנע לסבל הרב שחווה בחייו, נלחם באומץ והיה לפורץ דרך.   

כמי שמחוברת מאוד לנוסטלגיה (החיפאית, ובכלל), בחרתי להרחיב בזיכרונותיו של קוני מימי נערותו בימים עברו, בחיפה של פעם.

אימא – משפחת גוטמן, משפחת וייסטאוב

"הוריי עלו לארץ לפני השואה" מספר לי קוני. "אימי, גבריאלה, נולדה בצ'כוסלובכיה (צ'כיה), בת למשפחת גוטמן. אימא גדלה במשפחה אמידה, בבעלותם הייתה אחוזה מרשימה ובשיטחה יקבים וחוות סוסים. במרתף רחב הידיים מתחת לבית, נהגה אימה לאחסן ריבות שהכינה מפירות העונה.   

את חונו, סבי מצד אימא, רופא במקצועו, בן למשפחת וייסטאוב (בתרגום, יונה לבנה), לא זכיתי להכיר.

סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שמע סבי שהגרמנים עומדים להיכנס. בתושייתו, לקח באישון לילה את סבתי, את אימי ואת אלכסנדר אחיה ושיחד את קברניטה של אנייה המובילה בהמות, לצרפם להפלגה, בחשאי. הוא עצמו, נסע לאנגליה. עד היום אינני יודע מדוע סבא לא הצטרף אל בני משפחתו  בדרכם לפלשתינה.

לסבתי היו שבע אחיות, כולן רופאות במקצוען וכולן נישאו לרופאים בפולניה (פולין). עם פרוץ המלחמה, שילמו בני המשפחה לאיכר שהכירו כמטופל וסמכו עליו. תמורת זהב וכסף רב, הסכים האיכר לסכן את חייו ולהסתירם ואף דאג להם למזון ושתייה במשך כל תקופת המלחמה.       למרבה הצער, גורלם לא שפר עליהם. מיד לאחר שיצאו בני המשפחה מהמסתור, נרצחו כולם באכזריות על ידי הפולנים המקומיים.

אבא – משפחת סבו

אבא, סטפן (חיים אישטון), יליד הונגריה, היה תלמיד מצטיין באוניברסיטה בבודפשט וקיבל סטפנדיה (מילגה) ללימודי רפואה בישראל. הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים והגיע לשם כך ארצה, טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך ניצלו חייו של אבא, אך את שנת הלימודים, שלא נפתחה כסידרה, החמיץ אבא. את סבי וסבתי מצד אבא, פאול ושריקה לא זכיתי להכיר. יחד עם בתם לילי, אחותו של אבא, הם נשרפו במחנה הריכוז טרזיינשטט.

היכרות הוריי

במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת, ניהלה אימא את בית הקפה "קפולסקי" בתל אביב, שהיה מבוקש מאוד באותה תקופה. לאימא, יפת מראה, היו מחזרים רבים. אחד מהם היה אבא, גבר נאה אף הוא, שחיזר אחריה במרץ רב. משפחתה של אימא לא אהבה את הקשר, אך את אהבתם של השניים לא ניתן היה לעצור.

לאחר נישואיהם, ניסה בעליו של בית הקפה לשכנע את אימא לרכוש את המקום בתנאים טובים, על מנת שיהיה בבעלותה. אבא התנגד לכך, מחשש לצבור חובות שלא ניתן יהיה לכסותם ואימא נאלצה לסרב להצעה שבדיעבד, כמובן, הייתה טובה מאוד. כדי לפרנס את המשפחה, עבד אבא בעבודות שונות: עבודות בניין, קטיף תפוזים, מכירת בלונים בצורת פינגווין על מקל במבוק בקולנוע…

קוני, הבן הבכור, נולד בתל אביב, בתאריך 20.2.1947. הוריו העניקו לו את השם אלקנה (קונו), שהפך מהר מאוד ל: קוני, שם שמלווה אותו עד היום.  

משפחת סבו עוברת לחיפה

בינתיים", ממשיך קוני בסיפורו, "אבא התקבל למשטרת המנדט הבריטי והוצב בעיר התחתית בחיפה. במשך חודשים נסע אבא מדי יום מתל אביב לחיפה, נסיעה מתישה בתנאים הקשים של אותם ימים.

ב30.11.1947, מיד לאחר שהתקבלה תכנית החלוקה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. התקפות צלפים על התושבים ומחסור במזון היו חלק מחיי היום יום.

באחד הימים, כאשר אימא סירקה את שיערה מול המראה בדירתנו, חדר כדור דרך החלון, עבר סמוך לראשה של אימא וניפץ בעוצמה את המראה. בעקבות האירוע הטראומטי החליטו הוריי לעזוב את תל אביב.

עברנו לחיפה, לקראת סיום המלחמה, בהיותי בן שנתיים, כך שאת החיים בתל אביב אני בקושי זוכר. רוב זיכרונותיי הם מילדותי החיפאית.

בעקבות האישור שניתן למשרתי המשטרה הבריטית להתיישב בבתי הערבים שננטשו ("הרכוש הנטוש"), התגוררנו בבית ערבי סמוך למדרגות גדרה. לאחר מכן, עברנו לרחוב יפה נוף מספר 105א'. שנה לאחר המעבר לחיפה, נולד אחי הצעיר, איתן.

אבא לא רצה שאימא תצא לעבוד אך לבסוף התרצה, לאחר שהוצע לה לעבוד בחנות ממתקים במרכז הכרמל, של חברתה, גב' קרמל, הזכורה לי ממבט של ילד קטן, כקשישה בעלת שערות שיבה. אהבת המתוקים נותרה בי מאז אותם ימים.   

הבית ברחוב פנורמה

הוריי שלחו אותי לגן יולי, בהמשך הרחוב ובשנה שלאחריה המשכתי לגן ציפורה, שהיה בתחילת רחוב אלחנן במרכז הכרמל. לאחר מכן, למדתי בבית הספר "אילנות" ובהמשך ב"דוד ילין".

גרנו ברחוב פנורמה (יפה נוף), מספר 105א, ללא ספק הרחוב היפה ביותר בחיפה, אז כהיום. קיר חדרי שפנה לכיוון מפרץ חיפה, היה עשוי כולו חלונות זכוכית שקופה, דרכן השתקף בינות לעצי האורן נוף חיפאי עוצר נשימה. מדי שנה, בערב יום העצמאות, התאספו בביתנו כל השכנים ויחד צפינו מחלון חדרי במופע הזיקוקים המרהיב. הייתה זו חוויה מרשימה מאין כמוה

החלבן, ה"נפט-מן" ומוכר הקרח

הימים ימי הצנע. רגינה ופרדיך וייסטאוב, קרובי משפחה אמידים מארגנטינה, שלחו לנו לארץ מצרכים ומוצרים שעזרו לנו מאוד בתקופה הקשה.  

אחת לשבוע, היה עובר ה"נפט-מן", עם עגלת הנפט, אוחז בידו בפעמון ענק שצלצולו הגיע עד קצה הרחוב. כהרף עין היו יוצאים השכנים מבתיהם ומתאספים סביב עגלת הנפט, בידם כלים למילוי כמות הנפט לפי צרכיהם. אני זוכר, שמוכר הנפט שלנו התגורר במרכז הכרמל, בפסאג' בו שוכן כיום השופרסל, אך אינני זוכר את שמו.  

החלבן, גבר נאה מראה ממוצא הונגרי, היה עובר ברחוב עם עגלת החלב, בה ארגז עמוס בקבוקי חלב גדולים מזכוכית. החלבן מזג מכד החלב הכבד לבקבוקי הזכוכית והביאם לביתה של כל משפחה לפי צרכיה. הייתה זו עבודה פיזית קשה.     

באותה תקופה עדיין לא היו מקררים חשמליים ואת האוכל אחסנה כל משפחה  במקרר הקרח הביתי. מוכר הקרח, היה מגיע גם הוא לרחובנו אחת לשבוע, עגלתו עמוסת בלוקים של קרח. רבע בלוק, חצי בלוק או בלוק שלם, כל משפחה לפי צרכיה. אני זוכר את קרס הברזל שהייתה תלויה על העגלה, ונועדה לאחוז בבלוק הקרח החלקלק. בשלב מאוחר יותר, כאשר אבא רכש פריג'ידר חשמלי שיובא מארצות הברית, זו הייתה חגיגה של ממש.

מכבסת, תולה

את המצעים, המגבות והבגדים המלוכלכים, כיבסה אימא, כמנהג אותם ימים, באמצעות פיילה (גיגית) מפח, עליה מונח לוח פח גלי, עליו שפשפה את הכביסה בעזרת גוש סבון מלבני משמן זית ("שמן"). עבודה פיזית קשה למדי. 

בשלב מאוחר יותר, קנו הוריי מכונת כביסה "קליל". אני זוכר בין חלקיה, שתי גלגליות, גומי ומנואלה. כאשר הגיע שלב סחיטת המים, המכונה הרעידה את כל הבית…

העוגות של אימא, אותן אפתה על הפרימוס, בתבנית עם ארובה, היו שם דבר. מאוחר יותר, הצטרף גם תנור "פרידמן" לחגיגת הבישולים של אימא. לימים, בתכנית שהגשתי ב"רדיו בחיפה", עסקתי בנושאים שונים, אך מקום של כבוד הקדשתי למאכלים מבית אימא.  

ילדות מורכבת

ילדותי השלווה לכאורה, הופרעה לא אחת באווירת מריבות בלתי פוסקות של הוריי. אולי היה זה משום השונות הרבה באופיים ואולי משום קינאה הדדית, שכן שניהם היו נאי מראה ומחוזרים. ואנו, הילדים, איך לא, ספגנו. לא פעם שוגרתי ע"י אימא בשליחות: "תגיד לאבא", ולהיפך. זה כל כך מבלבל… 

אבא עבד קשה לפרנסת המשפחה ודאג שלא יהיה חסר לנו אוכל וצעצועים. אך כאשר אחי ואני עשינו דבר מה לא בסדר, אבא הפליא בנו מכות עזות, כמנהג אותם ימים, עם חגורה ומקל, כמו שהוא עצמו קיבל בילדותו בהונגריה. כיום אני יודע, שאבא לא הכיר חינוך אחר. 

אימא, כמובן, מעולם לא הרימה ידה עליי וניסתה להגן עליי כאשר אבא הצליף, אך ללא הצלחה.      

תרנגול כפרות

כחובב חיות עם נפש רגישה, לא פעם מצאתי ציפור פצועה, הבאתי אותה הביתה, טיפלתי בה במסירות ובאהבה ושחררתיה לחופשי כאשר התאוששה.

יום אחד, בהיותי בן 5 לערך, אבא הביא לי אפרוח מהשוק בנצרת. לא היה מאושר ממני. האפרוח, שגדל והיה לתרנגול, הפך לחברי הטוב. באחד הימים אבא לקח את התרנגול וסירב לומר לי לאן מועדות פניו. לא הסכמתי לעזוב את התרנגול שלי והלכתי אחרי אבא. כך, מבלי לדעת מה צפוי, הגעתי למר טוקר, השוחט, ששכן בהמשך רחוב יפה נוף.  

את הטראומה שחוויתי בדקות הבאות, לא אשכח לעולם. עמדתי סמוך לשוחט כשלפתע הוא שיסף את גרונו של התרנגול שלי וכולי התמלאתי דם. הייתי בהלם, כעסתי כל כך! אבא הרג לי את חיית המחמד שלי, את החבר שאהבתי!!

כאשר אימא הגיעה הביתה, היא התנפלה על אבא: "מה עשית לילד"?? נזפה בכעס. אבא, בחוסר רגישותו, השיב בפשטות: "תרנגול – מיועד לאכילה".

מאז אותו רגע אני לא מסוגל לאכול חיות.  

הצייד

אבא אהב לצפות בסרטי מלחמה. אם לא היה דם בסרט, זה לא נחשב עבורו סרט טוב ואילו אימא ואני אהבנו סרטי "סיסי" רומנטיים.. 

אבא נהג לצוד עם רובים ועם סכינים, ואחי התלווה אליו מגיל צעיר. לא אשכח את המראות הקשים, כאשר חזרו עם השלל, ארנבות וציפורים. מראהו של אבא הפושט את עורן של החיות, קושר אותן על מסגרת אחת הדלתות. בחלון, תלה חוגלות. זה היה נורא, כעסתי וכאבתי את סבלן של החיות, אך לא יכולתי לעשות דבר.

לצד תאוות הציד וסרטי המלחמה, ראיתי גם רגעי רגישות נדירים: היה זה כאשר אבא האזין למוסיקה צוענית הונגרית, שהזכירה לו את ילדותו. או אז זלגו עיניו דמעות של התרגשות.  כאשר אני מביט כיום לאחור, אני מבין שהילדות הקשה שעברתי והצלקות הרבות שחוויתי, עיצבו את חיי.

על בלט ומשחקי מלחמה

מגיל צעיר הייתי ילד רגיש באופיי, דמיתי לאימא ואילו אחי, לאבא. מעולם לא אהבתי סרטי מלחמה, לא התחברתי למשחקי הבנים. אפילו משחק בבלורות (גולות) לא אהבתי. אך ילדים כמו ילדים, ובשלב מסוים, החלו הבנים מסביבי להקניט אותי, ולעגו לי שאני "כמו בת". הרגשתי שונה.     

אחי אהב להשתולל בשלוליות בוץ. הוא היה חוזר עטוף בבוץ מכף רגל ועד ראש. אני, שמרתי על ניקיון ואסתטיקה, השתוללות בשלולית לא הייתה my" cup of tea" .

אהבתי לצפות בבלט קלאסי, לרקוד, להתעטף בבדים צבעוניים, להאזין למוסיקה קלאסית שהושמעה בבית. מאוחר יותר, התחלתי ללכת לקונצרטים. במיוחד אהבתי סרטים פסיכולוגיים. אני זוכר שהסרט משנות ה-50 "שלוש פנים לחווה", המספר על אישה שלקתה בפיצול אישיות, זעזע אותי מאוד. 

אני מאוד אוהב שירה של זמרות נשמה שחורות, להאזין לשירתו של פרנק סינטרה האגדי, לצפות בסרטים של פעם. לא פעם מתרגש ומזיל דמעה.  

בדומה לרבים מבני דורי, גם אני גדלתי על הסיפור ש"ילדים מגיעים לעולם עם חסידות". יום אחד, ציידה אותנו רופאת המשפחה שלנו, דר' גולדשטיין, בספר: "תינוק בא לעולם". כך השלמתי את ידיעותיי בנושא, שנים רבות טרום עידן האינטרנט.     

נקודת מיפנה

היה זה זמן קצר לפני שחגגו לי גיל מצוות. עברנו מרחוב יפה נוף לרחוב דוד פינסקי. ימים ספורים לאחר שהתמקמנו בדירה החדשה, נסעו הוריי לחתונה משפחתית בירושלים. ברדתם במדרגות הבית, פגשו את בן השכנים מהקומה התחתונה, נער בן 16, גדול ממני בשלוש שנים. הוא ביקש רשות לבקרני והוריי כמובן שמחו על כך שלא אשאר לבד. לא היה להם שמץ של מושג מהעתיד להתרחש, ולו ידעו, בוודאי היו עושים למנוע זאת…

פתחתי את הדלת. הנער יפה התואר שעמד מולי הציג עצמו. התחלנו לדבר. כאשר איתן ביקש שאראה לו את חדר השינה של הוריי, הראיתי לו ולא חשדתי בדבר. מבלי שקלטתי מה מתרחש, הוא הפשיט אותי ושכב עליי ואני, בהלם מוחלט, לא התנגדתי. למעשה, זה היה מאוד מהנה.. הייתה זו החוויה המינית הראשונה שלי. 

לא סיפרתי על כך להוריי דבר, אך מאז אותו יום, איתן ואני נפגשנו פעמים רבות במחתרת, בחורש הצפוף בשד' הצבי של אותם ימים. כך, במשך תקופה ארוכה. איתן שמר עליי ואני, הרגשתי אהוב. כיום, אגב, איתן נשוי ולו ילדים ונכדים.

לסביבה השמרנית של אותם ימים היה קשה מאוד לקבל אותי באותם תקופה. בכל מקום אליו הלכתי, צחקו ממני, לעגו לי, כינו אותי בכינויים נוראיים. סבלתי סבל בלתי תואר, אך פחדתי לספר על כך להורים. אילו הוריי ידעו אז, היו הורגים אותי…

אחרי איתן, נסעתי למסיבות בתל אביב ופגשתי נערים נוספים. אהבתי לרקוד, הייתי כוכב המסיבות, מה שנהוג לכנות "מסמר הערב". אהבתי לבלות בתל אביב, שלמדה לקבל בפתיחות את קהילת הלהט"ב, אך רציתי להישאר בחיפה, העיר האהובה עליי.

איך מספרים לאבא…

בשלב מסוים, נודע לאבא על פרשיית שוחד בתחום מכירת בשר בה מעורבים שוטרים. זה צרם לו מאוד והוא החליט לעזוב את המשטרה. עם עזיבתו, התמנה אבא לתפקיד מזכיר התאחדות הרוקחים.

באותה תקופה, הייתי פעיל בשבט הצופים "משוטטי בכרמל" וכאשר מלאו לי 18, התגייסתי לצה"ל ושובצתי לבסיס תל-נוף בחיל האוויר, בתפקיד אחראי טכני של חלקי חילוף של מטוסי מיראז'. במהלך השירות המעניין, לא שיתפתי דבר הנוגע לנטיותיי המיניות.

בהיותי בן 21, לאחר שחרורי מהשירות הצבאי, החלטתי לספר לאבא. כדי לזכות בזמן שיחה עם אבי, היה עליי לתאם מבעוד מועד פגישה ביומנו העמוס, פגישה שלא תתקיים בבית, כי אם במשרדו בהדר.

התיישבתי מול אבא. אזרתי אומץ ובקול רועד ומפוחד סיפרתי שיש לי משיכה לגברים. תגובתו של אבא לא אחרה לבוא, בקול רועם וכועס :"אתה מבייש אותי, זה מגעיל אותי, אני רוצה שתעוף מהבית, ויותר מזה – אני רוצה שלא תחיה פה בארץ!".

פרצתי בבכי. "ככה אתה זורק אותי לכלבים? הרי בגללך אני הומו"! ייבבתי.  דבריי גרמו לאבא להרים קולו עוד יותר. "זה לא בגללי", הטיח. "זה משום שאימא פינקה אותך יותר מדי!"    

אבא סירב לקבל אותי כפי שאני ודרש שלא אספר לאימא על כך. אך בסופו של דבר, לאחר שדיברתי על ליבו של אבא, הוא הסכים לשלוח אותי לקרוב משפחה מצד אימא, דר' דיאמנט, פסיכיאטר במקצועו. לאחר פגישתי עמו, הסביר הדר' לאבא על הסבל היומיומי הרב שאני עובר, והמליץ לנו ללכת לטיפול משותף אצל פסיכולוג בחיפה.

אימא קיבלה אותי בהבנה ובהכלה, היא אהבה אותי כפי שאני ולא הסכימה לשמוע על תכניתו של אבא לסלק אותי מהבית. בתחילה, אבא שמר על מרחק רב בינינו כאשר הלכנו יחד, שמא יקשרו בינינו… אך לאט לאט, בהדרגה, למד אבא לקבל אותי.

עולם האופטיקה

בהיותי בכיתה ח',  נתבקשנו למלא שאלונים שיעזרו לנו להתגבש על תחום לימודים ספציפי. מנתחי השאלון שלי אמרו שממצאיו מצביעים על התאמתי ללמוד בבית ספר מקצועי. כך, מצאתי עצמי לומד חרטות ומקצועות ברזל שונים בבית הספר "שפרינצק". הלימודים היו מעניינים אך הרגשתי שזה לא מתאים לי ובסוף השנה עזבתי.

באחד הימים, סיפרו הוריי על ההתלבטויות בפגישה חברתית עם שפירא, בעל חנות לאופטיקה ברחוב הרצל, עמו היו מיודדים. הוא הציע לחבר אותי לבעליה חנות האופטיקה מדזיני את גרבר, שבדיוק חיפשו מתלמד, וכך היה.

התחלתי תהליך למידה אצל מר גרבר, "יקה" במוצאו, אז ראש ארגון האופטיקאים. באותה תקופה, העבודה הייתה ידנית ולא פשוטה. היה צורך לצייר את הדוגמא באופן ידני, לשבור את הזכוכית לפי הציור באמצעות צבת וללטשה.     

בשלב מסוים, החלטתי לעזוב ולנסוע לאמסטרדם. לאחר שהסביבה השמרנית בארץ נתנה לי להבין שמשהו אצלי לא בסדר, פגשתי באמסטרדם הומוסקסואלים רבים, כמוני. פעם ראשונה שהרגשתי שאני לא לבד.

הייתה לי שנה נהדרת באמסטרדם אך התגעגעתי הביתה, לארץ, לחיפה. חזרתי ארצה ועבדתי בחנות אופטיקה בירושלים, עבודה שאבא סידר עבורי. זמן מה לאחר מכן, רכשו עבורי הוריי חנות בחיפה והפכתי לעצמאי.

חנות האופטיקה הראשונה שלי הייתה בלב הדר של פעם, בקומה העליונה של הפסאג' ברחוב הנביאים 20, ליד קפה רומא ופלאפל ויסמן. החנות שהקמתי במו ידיי, המתה לקוחות, שהגיעו מקרוב ומרחוק להיעזר בכישוריי להתאמת מסגרת למשקפיים מתוך השפע הדוגמאות המיוחדות שהבאתי.       

בשלב מאוחר יותר, עברתי לחנות בקומה התחתונה של הפסאג', ברחבה של חנות אמישראגז.

עם השנים, חל שינוי בציביונה של הדר. איזור המתחם הפך למקום ממכר סמים בלילות וכאשר פשיטות המשטרה הלכו וגברו, החלטתי לסגור את החנות. את שלוש השנים שלאחר מכן, העברתי באתנחתא, כמבקר קבוע בקפה אליקה ברחוב מסדה בהדר.

להיות אדם – זה כל הסיפור

לפני שמונה שנים, קיבל אותי עבדאללה יזבק, אופטומטריסט וותיק, לעבודה באחת מחנויות האופטיקה שבבעלותו.  

עבדאללה קיבל אותי בזרועות פתוחות, מבלי להתייחס כלל לשוני שבי. יתרה מכך: הוא קיים שיחה עם ילדיו והסביר להם עד כמה חשוב לקבל כל אדם  באשר הוא. עבדאללה, איש יקר, אימץ אותי לחיק משפחתו ואני מוקיר לו תודה והערכה.   

לזיכרה של אורנה המקסימה

בנערותי, הייתי מיודד מאוד עם אורנה מרבך, בת כתתו של אחי, שגרה לא הרחק מביתנו. היא הייתה נערה יפהפייה, יופייה היה ממגנט והיו לה מחזרים רבים. חלמתי בקול רם, שתהיה לי אחות כמו אורנה. במשך שנים שמרנו על קשר כידידים וניהלנו שיחות נפש וגם כאשר אורנה בגרה והייתה למעצבת אופנה מצליחה, נהגה לבקרני בחנות.  

יום אחד, אבא ראה את אחי הולך יד ביד עם אורנה. הוא עצר את רכבו, הכניס את אחי לרכב והודיע לו נחרצות, שמאותו יום ואילך הוא אוסר עליו להתראות עמה. אחי אמר שהוא מאוהב בה ולא מעניין אותו דבר… כך, נאלץ אבא לספר לאחי, שאורנה נולדה כתוצאה מרומן שהוא קיים עם אימה. הוא השביע את אחי לא לספר על כך דבר לאימא ולי. לאורנה, סיפר אבא בעצמו זמן מה לאחר מכן.  

סמוך לפטירתו של אבא, אחי הקליט אותו בקולו מספר על כך והשמיע לי את ההקלטה. הייתי בהלם לשמוע שאורנה ידידתי הטובה היא אחותי למחצה! מיד יצרתי קשר עם אורנה, שבאותה תקופה חיה באיטליה. שמרנו על קשר טלפוני יומיומי ואחי ואני אף הוזמנו לחתונתה עם ברון איטלקי עשיר כקורח. בינתיים, בעלה נפטר, ולפני כמה חודשים, שמעתי בצער רב כי גם אורנה נפטרה.  

על ריסים ותריסים

עם התספורת הנערית והלוק השיקי המיוחד, קשה להאמין שקוני כבר בן 73. "הקורונה לא מלחיצה אותי. מאמין שהכל תלוי בגורל. לא פוחד מהמוות, כשיגיע, אקבל אותו באהבה", מצהיר קוני. 

אין לו טלפון ניד והוא אינו מחובר למייל, אך יש לו פרופיל פייסבוק. הוא מקצועי, אדיב ונעים הליכות. נעים לראות מהצד את רמת השירותיות הגבוהה, שאינה מובנת מאליה במחוזותינו, לה זוכים הלקוחות בחנות.         

בעודי מראיינת ומצלמת את קוני לכתבה, נכנס לחנות בחור נאה מראה, מהוסס קמעא. אשתו המתינה בחוץ. "יש לך אוקלי"? הוא שואל. "אני מושבניק, כל חיי עם משקפי אוקלי, עוד מהעדשות שמחליפות צבע!" הצהיר בגאווה.  "טוב, אז אני מבין שאתה משוויץ", מתריס בפניו קוני. "אם כך, גם אני אספר,  שאני מקפיד במשך שנים לנהוג על מכוניות ספורט. הייתה לי, למשל", נהנה קוני לספר, "פג'ו קבריולט 206". מכאן גלשה השיחה לענייני מכוניות וכהנה. קוני, שאוהב משחקי מילים, נהנה להשתעשע לרגע קט. "לבחור יש ריסים כמו תריסים", אמר לי בחיוך.

פורץ דרך

"הלבוש המיוחד, התסרוקת, המסקרה בריסי העיניים, הציפורניים הארוכות, כל אלה הם חלק ממני. ספגתי אין ספור קללות וגידופים ואני, הרגיש כל כך, למדתי לפתח עור של פיל.

יצאתי מהארון בתקופה שזה עדיין לא היה מקובל. עברתי סבל בל יתואר, אך בחרתי להתחשל, להיות פורץ דרך – ואני מאוד גאה על כך".