101 שנים (וחצי) של חיים מרתקים • סיפורה של רחל מאס

במהלך תקופת הקורונה, יזמתי כתיבה של סדרת כתבות על דמויות חיפאיות בעבר ובהווה, להן סיפור חיים מעניין ומשמעותי

חיפה של שנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה

הפעם, בחרתי לספר על רחל מאס, דמות ידועה בנהריה בעשרות השנים האחרונות. את הפרק החיפאי המרתק של רחל ומשפחתה, בחיפה של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, מעטים מכירים.  

לפני שנה, סמוך ליום הולדתה ה-101 (!), קיימתי עם רחל ראיון מרתק בדירתה הצנועה בבית ההורים בנהריה. פגשתי אישה מקסימה ומיוחדת, יצירתית וצלולה, שופעת הומור ושמחת חיים ולפניכם קטעים מסיפורה.

רחל מאס, יולי 2019.
(צילום: יעל הורוביץ)

בית ציוני בברלין

היא נולדה בברלין שבגרמניה בשנת 1918, כבתם הבכורה של גרטה ופיליפ (משה יואל) גרינבאום, אחותם של ראובן ועלי. לימים היה ראובן, בין אנשי שירת יחיעם ואילו עלי, בין מקימי ביריה ופיקד על מצעד צה”ל הראשון.  

עלי, אחיה של רחל, מפקד מצעד צה”ל הראשון, 1949
(תמונה: אלבום פרטי)

המסע לארץ ישראל

“גדלתי בבית ציוני”, סיפרה לי רחל. “בשנת 1930, חזרו חברי משלחת אופנוענים מברלין מהמכביה וסיפרו בהתלהבות על העיר היהודית. בד בבד, הלכה האווירה בברלין והקצינה ומשפחתנו החלה להתארגן לעלייה לארץ.

כדי לקבל סרטיפיקט (רישיון עליה) לארץ ישראל, דרשו האנגלים הוכחה שיש לנו כסף למחייה בארץ. אבא הגיש בקשה, לאחר שמצא דרך לעקוף את המגבלה שהטילו הגרמנים על הוצאת כסף מגרמניה ולבסוף, קיבלנו את הסרטיפקט המיוחל”.   

מברלין נסעה המשפחה, לאאכן, על גבול גרמניה-בלגיה ומשם, המשיכה דרכה ברכבת לפריז. לאחר אתנחתא ויום טיול בעיר האורות, המשיכה המשפחה לנמל מרסיי ומשם במסע ההפלגה לארץ ישראל.   

“הגענו לנמל יפו בנובמבר 1932”, המשיכה רחל. “אבא רצה לעסוק בתחום שלא היה קיים אז בארץ: ניהול חברה המספקת כביסה ומצעים לבתי מלון, חלוקים לבנים לרופאים ומגבות לעורכי דין. אני, אז נערה צעירה, הייתי אחראית לאספקת הלבנים ללקוחות, רכובה על אופניי.  

בהמשך נכנס אבא לשותפות עם מר קירשנבאום במלון תלפיות, ששכן ברחוב אחד העם בת”א ואנו התגוררנו בבית ממול. בהמשך, רכש אבא את המלון, בשותפות עם משפחת פנקס. במלון התארחו אישים מפורסמים. אחד מהם היה  ביאליק. באחד מערבי הבידור במלון היה לי הכבוד לרקוד הורה עם ביאליק…

כעבור זמן לא רב, הוצע לאבא לנהל את מלון “הדר הכרמל” בחיפה, וכך, בשנת 1935, עברנו לחיפה”.

רחל מחזיקה בגאווה את תמונת מלון הר הכרמל שניהל אביה
(צילום: יעל הורוביץ)

תקרית משעשעת עם הזוג בן גוריון במלון הדר הכרמל

“באותה תקופה, הגיעה תיירות רבה לארץ. מלון הדר הכרמל שכן בסמוך לבית המשפט בחיפה והתארחו בו אישים חשובים, לצד תיירים רבים שהגיעו לנמל חיפה באניות. מכיוון שעבדתי בדלפק הקבלה, זכיתי לפגוש את כולם.

התזמורת הפילהרמונית ונגניה, שהוקמה באותה עת, הגיעה לנמל חיפה וחבריה לנו במלון הר הכרמל. גם כאשר הגיע הרב הרצוג לארץ, נערכה לו קבלת פנים מפוארת במלון שלנו. את תמונתו, עומד בפתח המלון שלנו, מסרתי כמזכרת מרגשת לנכדו, יצחק “בוז’י” הרצוג.     

בן גוריון ואשתו פולה נהגו להתארח במלון מפעם לפעם. באותה תקופה, נמלים היו חלק משיגרת היום והיה מקובל לשטוף את הריצפה בנפט על מנת לסלקם. יום אחד, בעת שבן גוריון ופולה התארחו במלון, נשמעה לפתע צעקה מבוהלת מחדר האוכל: “מורושקס! מורושקס”! הייתה זו פולה, שפגשה בנמלים בתוך קופסת הסוכר… “

ביקור הרצוג במלון הר הכרמל בניהול אביה של רחל
(תמונה: אלבום פרטי)

מלון פנורמה בתקופת המאורעות

“עם פרוץ המאורעות, בשנת 1936, הצטמצמה התפוסה במלון ואבא חיפש פרנסה במקום אחר. כשנה מאוחר יותר, שכר אבא בית ערבי בכרמל, בפינת רחוב פנורמה ושער הלבנון. היה זה בית דירות בבעלות משפחת אבייד, משפחה ערבית עמה היינו מיודדים.

בתושייתו, הפך אבא את המקום למלון והחליט לקרוא לו” :מלון פנורמה”. מכאן שאבו בעליו של מלון פנורמה הנוכחי, שהוקם שנים מאוחר יותר במרחק כמה מאות מטרים משם, את שמו.

אבא פיתח וטיפח את המלון, הקים בו בית קפה ומסעדה, וכמובן, בר משקאות עשיר, בו עבדתי בנערותי כברמנית.

מלון פנורמה של אותם ימים שימש גם למגורים לתקופות ארוכות. בין הדיירים, היו מהנדסים אמריקאיים שעבדו בהקמת בתי הזיקוק. בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרו במלון קצינים ואחיות, אמריקאיים ואנגלים.

מאוד אהבתי את חיפה. מדי יום ירדתי ב”שביל החמורים” לעבודה במכבסה. תפקידי היה לסמן את הכביסה, כל משפחה בחוט בצבע אחר. זכור לי, שליד המכבסה הייתה סנדלריה, הסנדלר תיקן ותפר נעליים לפי מידה”.  

הפסנתרן שלי

“בגינה הגדולה שבשטח המלון הופיעה בשעות אחר הצהרים תזמורת נגנים שניגנה מוסיקה לריקודים. בין המופיעים בגינת המלון היו שושנה דמארי, אז נערה בת 17 לערך, יוסף גולנד, אסתר גמליאל וזמרים ידועים נוספים באותה תקופה.

בהפסקות, הגשנו לצוות הנגנים של המלון קפה וכיבוד ומפעם לפעם נוצרה שיחה חברית עם הפסנתרן, קורט. אלא שהיה לו, לקורט, מנהג מוזר: את אפר הסיגריה שעישן, הוא נהג לזרוק על ריצפת הבר. ביום הולדתו, קניתי לו מאפרה אליה צירפתי פתק בגרמנית: “אני מקווה שבביתך אינך מאפר על הריצפה”.

מאז אותו יום, החל קורט לחזר אחריי ולימים הפכנו לזוג. בשנת 1940, נישאנו בחתונה צנועה במלון פנורמה. לאחר פטירתו של קורט, התרגשתי למצוא בארנקו את הפתק בכתב ידי אותו שמר במשך למעלה מ-60 שנות נישואינו…”  

תקופת מלחמת העולם השנייה

“בשנת 1939, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התגוררנו ברחוב פנורמה. אחיי, עלי וראובן, שירתו כנערים ב”הגנה”, וכך גם אני. תפקידי היה לאותת במורס מחדר הכביסה בבית מסוים בשכונת אחוזה, לעבר כפר אתא. משם, אותתו להדר הכרמל. כל זאת, כמובן, תוך שמירה על סודיות מלאה.     

כאשר הופצצו מיכליות הדלק במפרץ חיפה, הייתי בהריון. כאשר שמענו את ה”בום” הראשון, ירדנו להסתתר בקומה התחתונה של המדרגות. לא היו אז מקלטים ולא היו אזעקות…

לאחר לידת בתנו הבכורה, נעמי, בבית החולים “מולדה” בחיפה, גרנו בחדר ששכרנו בדירת משפחת רבינוביץ’, היא הייתה מורה לפסנתר והוא נהג מונית”.  

עם אחיי, עלי וראובן, 1948
(תמונה: אלבום פרטי)

מהכרמל לנהריה

“העבודה האינטנסיבית במלון הייתה קשה מדי עבור אבא, שהיה חולה לב, והוא חיפש עסק קטן יותר. כך, בשנת 1945, בהיותי בהריון עם רפי, עברנו מהכרמל לנהריה. אבא רכש את קפה “פלטוב”, ושינה את שמו ל”קפה “גינתי”.  

קורט ואני עבדנו בבית הקפה: קורט כפסנתרן בצוות הנגנים שהנעים את זמנם של המחוללים ברחבת הריקודים ואילו אני עבדתי בבית הקפה. כאשר “גינתי” הפך לפנסיון לאירוח, סייעתי גם כחדרנית בעת הצורך”.

בהמשך הקימה רחל גן ילדים בניהולה ובזכות השפה הגרמנית השגורה בפיה, התקבלה לעבודה כדיילת ברכבת בקו נהריה-חיפה, בחלוקת חומר תיירותי למטיילים מטעם מחלקת התיירות בעיריית נהריה. לימים, פתחה חנות מתנות בשם “שי”, שאת רוב מוצריה יצרה, סרגה ורקמה במו ידיה.         

הקדשות משמעון פרס ומשושנה דמארי
(צילום: יעל הורוביץ)

זיכרונות מימי המדינה שבדרך

לאחר פרסום החלטת החלוקה, היה נתון היישוב היהודי מנהריה צפונה במצור יבשתי ממושך. קווי התקשורת והאספקה היבשתית נותקו ונהריה הפכה לבסיס האספקה המרכזי של הגליל המערבי. הדרך היחידה שנותרה פתוחה ובטוחה יחסית, הייתה דרך הים. מדי יום הגיעו לנהריה ספינות שהביאו מחיפה נוסעים ואספקה.

חלק משיירות המשוריינים הצליחו לעבור ללא פגע וחלקן שילמו מחיר כבד, דוגמת שיירת יחיעם, בה נפלו עשרות מאנשיה. ראובן, אחיה של רחל, היה בין הבודדים מאנשי השיירה שנחלצו בשלום.

“אני זוכרת שהגיעו בחורות מגויסות מחיפה, שתפקידן היה להעסיק את תשומת לב החילים הבריטים בבתי הקפה בנהריה. לא פעם בלילות היו עורכים הבריטים חיפושים בבתי התושבים, כדי לתפוס מעפילים שהגיעו בספינות.

כפעילת “ההגנה”, עשיתי תורנויות על מגדל המים של נהריה, באיתות באמצעות מראות לעבר יחיעם, שהייתה נצורה אף היא. עד היום אני זוכרת שמשימתי הייתה לאותת:  “טיטיטי טטי”, כלומר: “שין נון”.    

צילום של דיין שכמעט הוביל למאסרה של רחל

“היה זה לאחר הקמת המדינה כאשר באחד הימים, נסענו באיזור ראש הניקרה וממש לידינו עצר רכב עם משלחת קצינים בכירים, בהם משה דיין.   

מבלי לחשוב פעמיים הוצאתי מצלמה וצילמתי מתוך מכוניתנו כמה תמונות. רגע לאחר מכן, ביקשו נציגי הצבא שהבחינו בכך, להחרים את מצלמתי. איני זוכרת מה אמרתי, אך לבסוף המצלמה נשארה ברשותי וכך גם התמונות שצילמתי.  

משה דיין ביקור קצינים בכירים, כפי שנתפסו במצלמתה של רחל
(תמונה: אלבום פרטי)

ביקור בבית הנשיא יצחק בן-צבי

על מנת לפרנס את המשפחה המתרחבת, עבד קורט כפסנתרן על אנייה. באחת ההפלגות התארח הנשיא, יצחק בן-צבי. לאחר ההפלגה, הזמין הנשיא את חברי צוות האנייה לקבלת פנים בביתו בירושלים.

צוות האנייה מתארח ביית הנשיא יצחק בן-צבי. משמאל-קוט, בעלה של רחל.
(תמונה: אלבום פרטי)

משפחה לתפארת

רחל וקורט הקימו משפחה לתפארת המונה 14 נכדים, 33 נינים וחומש אחד. לאחר פטירת קורט, לפני כ-15 שנים, התנדבה רחל באגודה למען החייל. במשך שנים הקדישה זמנה בסריגה לצאצאיה הרבים ונעלי בית וכובעים למחלקת הפגייה בבית החולים איכילוב. בפגישתנו, הראתה לי רחל מקצת מעבודותיה: נעליים מתוקות שסרגה לכל ניניה, מנדלות צבועות למשעי, כיסוי צבעוני לצנצנות מעשה ידיה.

רחל מציגה בחיוך את הנעליים שסרגה סמוך לפגישתנו, בגיל 101.
(צילום: יעל הורוביץ)

פרי יצירתה

עד יומה האחרון, המשיכה רחל לפתור תשבצים וסודוקו, לקרוא מיילים ולגלוש בפייסבוק וכמובן, הקפידה על בילוי שבועי בקפה “פינגווין” שהיה לביתה השני.    

סוודר לצנצנות שרחל סרגה במתנה לחברותיה
(צילום: יעל הורוביץ)

הסוד לאריכות ימים

כאשר שאלתי את רחל מהו סודה לאריכות ימים, השיבה: “החלטתי שאני מפסיקה לתת דין וחשבון לאנשים ועשיתי סוף סוף את מה שליבי אמר לי. לא  לנסות לשנות דברים שאינך יכולה לשנות, ללמוד לקבל הכל. לא להגזים באוכל, לא להתרגז, להתנהג בצניעות, להיות אופטימיים, לקחת את הדברים בקלות ולצחוק הרבה”.
*

ב19/1/2020, בהיותה בת 101.5 (!) שנים, הלכה רחל מאס לעולמה. הכתבה מוקדשת לזיכרה של רחל, אישה מיוחדת ומדהימה, שאת יום הולדתה ה-102, אשר חל היום, לא זכתה לחגוג.
יהי זיכרה ברוך.

סודה של רחל מאס לאריכות ימים: לצחוק וליצור, לצבוע מנדלות, לסרוג ולשמור על אופטימיות
(צילום: יעל הורוביץ)

***

במהלך תקופת הקורונה, יזמתי כתיבה של סדרת כתבות על דמויות חיפאיות בעבר ובהווה, להן סיפור חיים מעניין ומשמעותי

לתיאום ראיון לכתבה/ספר על חיפאים בעבר ובהווה להם סיפור חיים מעניין, מוזמנים ליצור קשר עם יעל הורוביץ במייל yaela500@gmail.com , בטלפון 050-3266760 או בדף הפייסבוק: משעולי חיים.

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

14 תגובות
  1. שלומית אמר/ה

    מרתק ממש. תודה!!!

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה גם לך שלומית. מוזמנת להמשיך לעקוב במדור זה אחר סיפוריהם של בני הדור המופלא הזה…

  2. גיל אמר/ה

    מרתק,
    דור שסלל את הדרך למדינה.
    ותודה על סיפור אישי נוסף

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה גיל,
      שמחה על הזכות לתעד עוד סיפור מרתק של בני דור הנפילים.

  3. Shmari אמר/ה

    סיפור חיים מרתק, שזור גם בתולדות חיפה, זכור לי בשנות ה60 של המאה הקודמת רחבת הריקודים של גן רימונים בפינת שער הלבנון פנורמה.

  4. נעמי אמר/ה

    מהמם נהנתי והחכמתי.כתבה מעולה

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      תודה לך נעמי!

  5. עירית+לנדסברגר אמר/ה

    מאד ריתק אותי, אישה מיוחדת, וחיים מעניינים. יהיה זחכרה ברוך. תודה.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      עירית יקרה, תודה על תגובתך.

  6. אולגה קסוטו אמר/ה

    איזה מתוקה סבתא,תמשיכי לחיות ,הרבה בריאות ,אני גאה בך!!💖

  7. דב (דוביק) קוסובסקי אמר/ה

    יעל שלום !
    חבל שמדינת ישראל איננה יודעת לנצור את דור הבונים המקימים ושומריה הראשונים.
    סיפורה של רחל מאס כמו סיפוריהם שאר ותיקי הישוב העברי בארץ ישראל המתחדשת לא מונצחת בידי הממשלות לדורותיהם ..העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות חזר לארצו לבנות ולהבנות בה…
    יעל כבר אמרתי וגם כתבתי את נכס מאד יקר לנו ותיקי הישוב ולהורינו אשר עלו בעליה הראשונה השניה והשלישית (לאחר מכן הארץ הייתה כבר מיושבת)…סיפורה של גב’ רחל מאס ז”ל מרתק בכל קנה מידה אז שוב יעל את הגדולה מכולם יישר כוח ולדעתי מגיע לך אות או ציון לשבח (אין לי מושג כיצד לקרוא)..את עושה עבודת קודש מהמעלה הראשונה את מה שהמנהיגות שלנו אינה עושה

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      דוביק יקר,
      השליחות שלקחתי על עצמי, לתעד את סיפורם החשוב של וותיקי היישוב, שאתה נימנה עליהם, ערכית, חשובה ומרגשת מאוד בעיני.
      מילותייך המרגשות מחזקות אותי להמשיך בעבודת הקודש הזו. רב תודות!

  8. רפי חסון אמר/ה

    כל הכבוד גברת רחל.סיפור מדהים יש לך.היסטוריה מרתקת.

    1. יעל הורוביץ אמר/ה

      רפי יקר, שלום
      אכן לרחל היקרה היה סיפור חיים מדהים ומרתק.
      הכתבה מוקדשת לזיכרה, עם פטירתה בגיל 101 שנים ושישה חודשים (!)