מתוקה לתמיד | הפינה המתוקה שלנו בשוק תלפיות • חנה מורג

משאלה כמוסה הייתה לחנהל'ה. היא בקשה פעם ועוד פעם מאבא ואמא, להיות עם סבתא שלה ביום עבודה.

היא ידעה שסבתא משכימת קום. היא זכרה כי בעת חשיכה, כאשר השקט חודר, בשעה ארבע לפנות בוקר מצלצל השעון, ובכל זאת התעקשה והמשיכה לבקש ולבקש.

ערב אחד, כך בהפתעה, אבא ואמא הודיעו לחנה'לה: ״מחר את הולכת עם סבתא ליום עבודה״.

עיניה השחורות ברקו משמחה, ודמעה קטנטנה התיישבה לה על הלחי.
כל כך שמחה לבלות את היום עם סבתא בחנות כל כך מתוקה. תמיד שאלה את אמא
"נכון לסבתא חנות ממתקים כי היא הכי הכי מתוקה בעולם?" אמא של חנה'לה ליטפה את ראשה, הנהנה בחיוך "בוודאי" הוסיפה.
בערב, הביאו אבא ואמא את חנה'לה לביתה של סבתא עם תיק קטן ובו פיג'מה, מברשת שיניים בגדים נקיים לבוקר ו… ספר בדיחות לצחוק יחד לפני השינה.

חנה'לה קוראת בדיחה, מסבירה לסבתא מילה שלא הבינה ו… השתיים מתגלגלות מצחוק.
סבתא הציעה מיטה ב"מצעים מעומלנים", כך אמא קראה למצעים נוקשים. המצעים היו ריחניים מהסבון שנהגה סבתא לטמון בארון
סבתא שרה שיר באוקראינית והלילה פרש את כנפיו. שתיהן נרדמו.

באמצע החלום, צלצל השעון המרובע עם הספרות המוזהבות, והעיר את השתיים משנתן.

חנה'לה הציצה מבעד לחרכי התריס והנה עדיין לילה!
סבתא התלבשה. חנה'לה הקטנה סייעה לה לכרוך תחבושת על רגלה הפצועה שנטתה לדמם. הפצע נפתח כל פעם מחדש. חנה'לה לא הבינה איך פצע נפתח כל פעם מחדש.
חנה'לה נזכרה בשיחות של אמא שלה עם סבתא במטבח. השיחות היו ביידיש. חנה'לה לא הבינה הכל. אבל לאט לאט הבינה מילה ועוד מילה. היא הבינה שסבתה קיבלה מכות. חנה'לה לא הבינה למה? סבתא כל כך טובה, עושה כל כך הרבה מעשים טובים. עוזרת ומביאה אוכל לאנשים.
למה?

כששאלה חנה'לה שוב את אמא: "למה הולכים כל פעם לרופא ברחוב ירושלים? למה יש לסבתא כל הזמן בור כחול ברגל?" אמה שתקה. עיניה התמלאו דמעות.
ואז אמרה לאט. אמה שקולה תמיד חזק, ברור, אמרה פתאום בלחש:

סבתא סלי קיבלה מכות מקת של רובה. בתקופת השואה, סבתא סלי ניסתה למצוא לנו אוכל. היא ישבה בכיכר העיר, מכרה דברים ומהכסף שקיבלה, קנתה לנו קצת תפוחי אדמה. יום אחד הגיע קצין נאצי רכוב על סוס ועם קת של רובה ושוט היכה ופגע ברגלה. סבתא נפלה. מיד לקחו אותה למעין בית חולים. אני מאד התגעגעתי לאמא שלי, היה לי חום מאד גבוה ולקחו אותי לבית החולים בו סבתא הייתה מאושפזת. היינו מאושפזות יחד"
"זה הבור הכחול, הסבירה אמא לחנה'לה.

חנה'לה נזכרת בסיפור של אמא. היא קצת פוחדת מה"בור הכחול" אבל חנה'לה ילדה אמיצה ומאד מאד אוהבת את סבתא. כעת, עוזרת לסבתא להתארגן ליום עבודה. היא מתגברת על הפחד.
חנה'לה אוחזת בתחבושת. מישירה מבט לעיניה הכחולות היפות של סבתא. סבתא מחזירה חיוך רחב רחב. חנה'לה מסובבת את התחבושת, סיבוב אחד סביב השוק, סיבוב שני, בזהירות רבה כדי שהחבישה לא תלחץ על רגלה של סבתא, אבל תגן על הרגל מפגיעות ארגזים עם ברזלים בולטים, שהיו סביבה במהלך יום העבודה.
וכעת, תור הנעליים. נעליים גבוהות בצבע אפור, שרוכים עבים.
סבתא יושבת וחנה'לה הקטנה שורכת וקושרת.
סבתא כורכת מטפחת לראשה והשתיים מתחילות לפסוע ליום עבודה. לחנות הממתקים הטובה בחיפה, חנות הממתקים בשוק תלפיות.
הן צועדות יד ביד, בצעד איטי, עם מראה נפלא של נמל, אניות, בתי אבן מכוסים בכביסה תלויה על פי צבעים ומגיעות לפתח בניין השוק.

השעה עדיין מאד מוקדמת, השמש שלחה קרן ראשונה מעבר להרים. השוק ריק.
רק מספר חברים של סבתא הקדימו והחלו במלאכת פתיחת החנויות.
שער ברזל גדול וכבד הפריד בין תוך החנות, למעבר הקונים.

חנה'לה לקחה את המפתח, הכניסה למנעול, ניסתה לפתוח ולהוציאו מטבעת הברזל כדי להתחיל במלאכת הרמת תריס הברזל.
ניסיון ראשון
ניסיון שני
ובמאמץ רב הצליחה לשחרר את הטבעת.
אחת, שתיים ו… שלש מנסה הקטנה להרים את שלבי תריס הברזל אך התריס לא נע ולא זע.

סבתא נחלצת לעזרה. מקבעת רגליה איתן על הרצפה ולאט לאט מצליחה להרים את תריס הברזל הכבד מאד.
והנה, אוצרות של ממש.

קופסאות קופסאות של ממתקים נדירים.
כולם עטופים בשוקולד.
וופלים קטנטנים עטופים בשוקולד כהה, בוטנים מצופים בשוקולד בהיר, שקדים בשוקולד לבן, מרמלדות, סוכריות וממתקים בשלל צבעים.
הריחות, המתוק והמלוח, ניחוחות השוק המשכרים השכיחו מחנה'לה את חבישות פצעיה של סבתא מוקדם בבוקר.

"סבתא, מה השעה?", שאלה חנה'לה. "שבע", ענתה סבתא.
"רק שבע? ואני כל כך עייפה".

אנשים החלו להגיע להכין את ביתם לשבת.
נכדה קטנה, יושבת בצד על ארגז ירקות הפוך, מסייעת לסבתה לסדר על פי צבע? על פי סוג הממתקים? אבל עיניה אט אט נעצמו

לפתע… חשה יד מוכרת על כתפה.
הרימה ראשה וחיוך ענק נשלח אליה.

"באנו לקחת אותך הביתה" אמר הקול המוכר של אבא.
"מה השעה? " שאלה חנה'לה. "שמונה בבוקר, מתוקה", ענה הקול האהוב של אבא.

כשתגדלי, תוכלי לעזור לסבתא במשך יום עבודה שלם ואולי היא תשב ותסתכל עלייך כשהיא ישובה על ארגז הירקות ההפוך.

היום, כשישים שנים אחרי יום העבודה הזה, סבתא סלי ממשיכה ללוות אותי עם עיני התכלת שלה, עם המבט האוהב, עם ים הממתקים שאהבתי בממלכה שלה.
אמנם הפצע, "הבור הכחול", היה עבורה התמודדות יומיומית קשה עד יומה האחרון. אך מדי בוקר, יום יום התריס הונף, הממתקים שמחו לבבות, ומשפחה ענפה מתבוננת עד היום בהערצה בדמותה.

הצלקת • בור כחול ברגל | חנה מורג

הצלקת של סבתא
הצלקת שלי

סבתא , שאלתי , מה יש לך ברגל ?
למה היא כל הזמן חבושה?

קרה לי משהו במלחמה . היא ענתה.

יום יום נפתח אצלה בחבישה
גִּיב מִיר דִּי "בָּאנְדָּאז'" היא קראה

בחירוף הגנה על רגלה.

עבדה עבודה פיסית מאד קשה
מעלות השחר ועד ערב.
צעירה ממש כבר לא הייתה.

לעיתים קרתה תאונה ,
הרגל נתקלה
והפצע דימם
ואיתו ליבי,
לב של ילדה קטנה.

לפעמים, ליוויתי אותה לרופא
ברח ירושלים, בקומה השניה
איש זקן, חדר אפל, ילדה קטנה מלווה סבתא מאד אהובה
והתחיל המאבק על ההחלמה.

ובין לבין אני ממשיכה להקשות
סבתא , איך זה קרה?
מי עשה דבר כל כך נורא ?
ממנה, לא קיבלתי תגובה .

גם אמא שלי שנפרדה מאיתנו כל כך צעירה,
לא בדיוק אמרה
גם היא מעט מאד שיתפה

ובמשך השנים התחלתי להבין את הנורא שקרה.

הצלקת עכרה בה
הצלקת מלווה אותי
ובוודאי תהיה חלק מהערב הזה

אשה יפה
אשה עמלה
אשה חרוצה
אשה אוהבת
אשה גיבורה

זו סבתא שלי זכרונה לברכה