כשהאזעקות דוממות והרחובות חוזרים לשגרה, עבור רבים מניצולי השואה, השקט הוא רק אשליה. כל אזעקה, כל דלת ממ"ד שנסגרת, כל ירידה למקלט ציבורי מחזירה אותם לרגעים שהיו בטוחים שכבר נעלמו. במציאות הביטחונית המורכבת של הצפון, אנשי המקצוע בשטח פוגשים מדי יום את הפער שבין חוסן מופלא לבין פגיעוּת עמוקה. רוני גורל, עובדת סוציאלית בכללית מחוז חיפה וגליל מערבי, מתארת את המציאות הזו מבפנים.
"העבר וההווה נפגשים": האזעקה שמחזירה את הזיכרונות
"יש רגעים שבהם העבר וההווה נפגשים", מספרת רוני גורל.
"לא דרך טקסים או ימי זיכרון, אלא דרך אזעקה חדה באמצע היום, דלת של ממ״ד שנסגרת בבהלה או ירידה למקלט ציבורי קר. עבור ניצולי השואה שאני מלווה, אלה אינם רק רגעים של חירום ביטחוני, אלא פתיחה של דלת לזיכרונות שחשבו שכבר ננעלו."
במחוז חיפה וגליל מערבי חיים כיום 11,799 ניצולי שואה, רבים מהם מבוגרים מאוד, חלקם עריריים, וכולם מתמודדים עם זיכרונות שאינם מרפים.
כששגרה מתפרקת: מהפניות למוקד ועד תחושת בדידות
במצבי חירום, אופי הפניות למוקד ניצולי השואה משתנה.
נושאים בירוקרטיים נדחקים הצידה, ואת מקומם תופסות פניות של כאן ועכשיו:
- חוסר ביטחון
- קושי להגיע למרחב מוגן
- בדידות
- חשש שלא יקבלו מענה לצרכים בסיסיים
"אנחנו מוצאות את עצמנו נעות בין עולמות", אומרת גורל. "בין תיווך בירוקרטי לבין החזקה רגשית שקטה. חלק מהמרפאות נסגרו בהתאם להנחיות, תורים בוטלו והמטופלים מבקשים דבר אחד: אל תשאירו אותנו לבד."
קשיים יומיומיים: תרופות, מזון ומטפלות שלא מגיעות
הפחד להישאר לבד מתעצם לצד הקשיים הרפואיים. מטפלות מחוק סיעוד מתקשות להגיע לבתי המטופלים, במיוחד בצפון. תרופות לא נאספות בזמן, ולעיתים גם מזון וציוד חיוני חסרים.
במקרים רבים, הסיוע מתמקד בתיאום מול שירותי הרווחה ועמותות, כדי שמישהו פשוט יגיע.
"אני מחכה שמישהו ייקח אותי": סיפורו של ניצול אחד
אחד המקרים שנחרטו אצל גורל הוא של ניצול שואה ערירי בן יותר משמונים.
בסבב לחימה קודם הוא ירד למקלט הציבורי, אבל לא הצליח לעלות בחזרה לדירתו. כשהמטפלת לא הייתה, הוא היה תלוי בשכנים.
"אני מחכה שמישהו ייקח אותי", אמר אז בשקט.
במלחמה הנוכחית הוא לא חיכה. כבר ביום הראשון התקשר: "אני לא יכול לעבור את זה שוב ככה."
בעקבות תיווך אינטנסיבי ועבודת צוות, הוא עבר לבית אבות ושם הוא שוהה עד היום.
מעבר למרחב מוגן — ומעבר לתחושת פליטות
"מדובר באוכלוסייה שמתקשה להגיע למרחב מוגן", מסבירה גורל.
"חלק מהפניות עסקו בבקשה למעבר זמני למקום בטוח יותר. אבל עבור חלקם, עצם המעבר מעורר תחושות קשות, תחושת פליט, שחוזרת שוב."
חוסן לצד פגיעוּת: מה באמת מחזיק את ניצולי השואה
"הרבה שואלים מאיפה נובע החוסן של ניצולי השואה", אומרת גורל.
"התשובה מורכבת. לצד כוחות נפש יוצאי דופן, קיימת פגיעוּת. אזעקות ותמונות קשות עלולות להציף. יש מי שאומר 'עברנו גרוע מזה', ויש מי ששותק וצריך פשוט לדעת שמישהו יהיה שם."
יום השואה: לא רק זיכרון — גם אחריות יומיומית
מאחורי האזעקות מתנהלים חיים שלמים.
כשהעבר שב ומרים ראש דרך ההווה, לפעמים כל מה שנדרש הוא יד יציבה שמושטת ומזכירה שיש למי לפנות.
יום השואה מזכיר לנו לא רק את מה שהיה, אלא את הבחירה היומיומית לשמור על אור אנושי, כזה שמעניק ביטחון, שייכות ותקווה לאלה ששרדו וממשיכים לחיות בינינו.