(חי פה) – סיפורו של סטפן כהן הוא הרבה יותר מעדות אישית מתקופת השואה; זה סיפור על עמידה, תקווה, חלום ותחייה. סיפורו האישי של ילד יהודי קטן מגרמניה, ששרד את הגיהינום הנאצי, הפך למהנדס בניין בארץ ישראל, והקדיש את חייו לספר את מה שעבר, להזהיר את הדורות הבאים ולבנות עולם טוב יותר. הוא הלך לעולמו לפני מספר חודשים בשיבה טובה, כשהוא כמעט בן 95. בתו, יפעת כהן-מאיר, משתפת ביום השואה את סיפורו יוצא הדופן של אביה.
גרמניה טרום השואה – תחילתה של מציאות בלתי אפשרית
סטפן כהן נולד בשנת 1929 בעיירה שצ'צין שבגרמניה, כיום פולין. בהיותו בן שלוש בלבד, עלו הנאצים לשלטון והמציאות של סטפן כילד יהודי בגרמניה הפכה לאיום מתמשך. הוריו, ברטה ואריך כהן, ניסו למצוא דרך להגר מגרמניה לאחר ליל הבדולח, אך הצליחו לקבל אשרות יציאה רק לעצמם, בעוד סטפן נותר מאחור. אביו, שהיה רופא ובסכנת מעצר, עזב ראשון לאנגליה בקיץ 1939 בתקווה לסייע בהמשך להוצאת שאר המשפחה. חודש לאחר מכן, ספטמבר 1939, פרצה המלחמה והגבולות ננעלו.
הישרדות בברלין – עבודה חיונית והסתתרות מסוכנת
סטפן ואימו נותרו לבדם בברלין מ-1939. לאחר סגירת בתי הספר היהודיים בשנת 1942, סטפן מצטרף לחבורת נערים ונערות יהודיים העובדים בהתנדבות בשימור בית הקברות היהודי. בתחילה בעבודות גינון, שימור וניקיון, ומאוחר יותר, כשיתמעטו היהודים המבוגרים – גם יעסוק בחפירת קברים. אמו לאורך כל התקופה עוסקת בעבודות חיוניות, רובן במפעלים, חלקן בכפייה. חברים, יהודים ולא יהודים, עזרו להם במגורים ובתחומים נוספים, וכשגברה הסכנה בעתות בהן נאספו יהודים לשילוחים, סייעו להם גם במציאת מקומות מסתור.
המסע לעבר הלא נודע
בתחילת 1943, נעצרו סטפן ואימו לראשונה, בזכות הצהרה על עיסוק חיוני לזמן קצר, אך ביוני אותה שנה הם מסגירים את עצמם בלית ברירה ונשלחים במשלוח ה-39 לאושוויץ.
ברדתם מקרון הרכבת מצאו את עצמם בפולין, בפתחו של מחנה בירקנאו. סטפן, בן 13 בלבד, אך נראה שזוף גבוה וחסון מגילו – מופרד מיד מאימו ונבחר לקבוצת הגברים המיועדים לעבודה. אימו ברטה- לקבוצת הנשים המיועדות לעבודה. היא תישלח למחנה בירקנאו – הוא למחנה הגברים אושוויץ.
בית הספר לבנאים באושוויץ – מקצוע כגואל
במחנה אושוויץ סטפן מצטרף לפרוייקט ייחודי: בית הספר לבנאים. זוהי יוזמה של אסיר (לימים חסיד אומות עולם) ליצור תכנית הכשרה לצעירים כבנאים מקצועיים. צעירי המחנה היו בני 15-18 מרחבי אירופה. סטפן, מהצעירים ביותר בפרוייקט, ניצל מגורל ההשמדה המיידית של הילדים בני גילו בזכות חזותו החסונה. עיסוקו כבנאי, לצד חוסנו, תושייתו, אומץ ליבו ואישיותו המיוחדת – כמו גם תמיכתם של חברים למחנה – מסייעים לו לשרוד 18 חודשים בגיהנום של אושוויץ בו רק מעטים שרדו.
צעדת המוות – 60 קילומטרים בשלג
ינואר 1945, הנאצים מתחילים בפינוי המחנות לנוכח התקדמות בעלות הברית. סטפן צועד עם אסירי המחנה בצעדת המוות למערב. 60 ק"מ ביומיים, בשלג ובכפור הפולני, בנעליים בלויות וביגוד דל, כשרוב הדרך נתמכים אחרים על כתפיו. רבים לא שרדו את הצעדה, אך הוא מצליח להגיע למחנה גרוס רוזן ולאחר מכן מועבר לבוכנוואלד.
ניצחון האסירים וחיים חדשים
ב-11 באפריל 1945, האסירים בבוכנוואלד משחררים את עצמם לפני הגעת כוחות הברית. סטפן, בן 15, כחוש וחלש, נשאר במחנה לשיקום. בשארית כוחותיו, חמוש בערמת גלויות ריקות וזנבות עפרונות צבעוניים שקיבל מאסיר אחר, הוא מתעד בסדרה של למעלה מ-80 ציורים מפורטים את שחווה ב-22 חודשי חייו במחנות.
תיעוד ראשון מהזיכרון – החיים באושוויץ
במהלך השבועות שלאחר השחרור, מצייר סטפן רישומים מדויקים ומיניאטוריים של החיים במחנות. הידע הרב שצבר, החוש ההנדסי והזיכרון המדהים שלו לפרטים, הופכים את התיעוד למסמך יוצא דופן הכולל מפות, פרטים טכניים ותיאור חיי היומיום.
מעבר לשווייץ
ביוני 1945 נשלח סטפן יחד עם עוד כ-400 נערים ניצולים להבראה במעון צוגרברג בשוויצריה ומתחיל לשקם את חייו. בהשראת הציורים שיצר, עודדו המדריכים גם את שאר הנערים לצייר את שחוו.
מתאחד עם אבא באנגליה
בנובמבר 1945, מתאחד סטפן עם אביו במפגש מרגש בלונדון, לאחר שלא שהשניים לא התראו מאז היה סטפן בן 9. סטפן, שהחסיר בשנות המלחמה את לימודיו מגיל 10, משלים בשנתיים באנגלית את לימודיו כולל בגרויות, ובוחר להמשיך לתואר מהנדס בניין ולקחת חלק בבניין העולם החדש במדינת היהודים הצעירה.
העלייה לארץ ישראל – מהנדס, לוחם וחלוץ
ביוני 1950, סטפן עולה לארץ על סיפון האונייה "קדמה". הוא מצטרף כמהנדס לסוכנות היהודית ומתגייס לצה"ל, הופך לקצין קרבי בחיל ההנדסה, משרת במלחמות ישראל וממשיך לשרת במילואים עד גיל 52.
בניית בית בחיפה – השורשים באדמת ישראל
סטפן רכש חלקת אדמה ברחוב שונמית בחיפה ובנה במו ידיו את ביתו. הוא יצר טרסות, גן פורח, והפך את חלקת האדמה לגן עדן קטן. נישא והקים משפחה בת שלושה ילדים (ובהמשך 9 נכדים ושתי נינות), תוך שהוא ממשיך את חזונו על בניית חיים בארץ.
סופר ויוצר: תומס גבע והעדות הספרותית
תחת שם העט "תומס גבע" (Thomas Geva) פרסם סטפן את זיכרונותיו וכתב ספרים נוספים על חיי השואה והתחייה שאחריה. כבר בגיל 26 פרסם את ספרו הראשון, מתוך פחד שלא יספיק לספר את סיפורו. הספר יצא במספר מהדורות עם השנים, האחרונה בשנת 2020 ותורגם לשפות שונות. בעברית יצא בשנת 2003 בשם "נעורים בכבלים" בהוצאת יד ושם.
מורשת לדור הבא – השפעה חינוכית ונפשית
יפעת, בתו של סטפן, מספרת על ההשפעה העמוקה של סיפורו על חייה. היא בחרה להיות עובדת סוציאלית ולעסוק בפעילות חינוכית, חברתית וטיפולית כדי להמשיך את חזון אביה: לבנות עולם טוב יותר, לחזק אנשים ולעודד מעורבות חברתית. היא ליוותה את אביה בעשור האחרון במשימת חייו, שהפכה גם למשימת חייה.
מסר לעולם: ללמוד מההיסטוריה כדי לבנות עתיד טוב יותר
סטפן הלך לעולמו בקיץ האחרון, חודשיים לפני שמלאו לו 95, אך המסר שלו, בזכות ציוריו, כתיבתו, הסרטים והעדויות הרבות שהותיר ימשיך להדהד גם לאחר לכתו. בדברי הסיום לספרו במהדורה האחרונה הוא כתב: "עדותי זו מבקשת לספר לדורות הבאים על העבר, כך שיידעו בדיוק מה קרה ויילמדו מן העבר את המשמעות העמוקה של הדברים. תקוותי היא, שמתוך תודעה זו אנשים יקבלו החלטות נבונות וייצרו בבחירותיהם חיים טובים יותר ועתיד טוב יותר לכולם בכל מקום. זה היה חלומנו. זו יכולה להיות מורשתנו… ".
הילד ששרד, האיש שבנה, האדם שסיפר
סיפורו של סטפן כהן הוא תזכורת לניצחון הרוח האנושית. בין אם כילד שששרד וצייר את אושוויץ, כמהנדס שבנה בתים בישראל, או כעד שואה שתרם להבנת ההיסטוריה האנושית – הוא בחר לא רק לשרוד, אלא לחיות ולבנות. סטפן משקף בסיפור חייו את כל סיפורי השואה, הגבורה והתקומה של עם ישראל. עוצמתו ובחירתו בחיים, מילדותו ועד בגרותו, יכולה להיות לנו להשראה ומורשת.
