זקני העיר – הזכות לחיות עם דור הקוקו הסרפן של חיפה • דעה • גילה זמיר

בשנת 2010, עבדה ביתי ליאור במפקד האוכלוסין ופקדה את בתי התושבים בדרך הים. יום אחד התקשרה אלי בהתרגשות וסיפרה לי בהתרגשות, כי ברגע זה יצאה מפתח ביתם של זוג זקנים ששם משפחתם זעפרן. רק אז קלטה שמדובר במאיר זעפרן, אחד מגיבורי פרשת "העסק הביש" מסוף שנות ה-50, אשר עדיין נותרה בתור עננה קשה ועלומה בהיסטוריה הישראלית.
כשהבינה זאת ביקשה לשוב ולהודות לו על תרומתו ועל המחיר ששילם עבור פעילותו זו. היא נקשה שוב על דלתו ואמרה לו שהבינה במי מדובר והיא רוצה להודות לו על עבור מ ה שעשה ועבר למען מדינת ישראל. מאיר זעפרן אחז בידיה בחום ואמר לה שכל כך משמח אותו לדעת שילדה בגילה יודעת אודות הפרשה ואומרת לו את המילים שאמרה לו.
לשמחתי מאיר זעפרן עדיין חי בינינו ורק לאחרונה הציג תערוכה של רישומים אודות אותה תקופה ופרשת "העסק הביש" ב"חדרים", שבבית הספר הריאלי.  נאחל לו ולרעייתו אריכות ימים ובריאות טובה. אולם כמה מבין הדורות הצעירים בחיפה יודעים אודותיו? כמה זקנים וזקנות כמוהו יש שהיו יכולים להיות נכס עצום לסיפור של חיפה?

אבני היסוד שלנו

רבים מהזקנים והזקנות של חיפה הם חלק מההיסטוריה שלה, של ישראל ואף מייצגים סיפורים היסטוריים חובקי עולם. הם אבני היסוד של האקדמיה, האמנות והתרבות, הכלכלית, הסניורים של הפוליטיקה המקומית והארצית. לפעמים מדובר במונומנטים מהלכים שהציבור כלל אינו מודע לנוכחותם וסיפוריהם.
חכמת הזקנים היא מושג שמעולם לא איבד מתוקפו. רק מי שיש להם ניסיון חיים, ראו הכל – יכולים להיות מי שיתנו לנו פרופורציות וינווטו אותנו על פני מים סוערים.

בשנה האחרונה אני יועצת תקשורת וכותבת תוכן למיזם מרגש וחשוב: "לשון הבית" של המחלקה ללשון של אוניברסיטת חיפה. המיזם האקדמי עוסק בתיעוד ושימור לשונות היהודים ותרבויותיהם. זכיתי לראיין זקנים וזקנות מחיפה והסביבה, ממגוון מוצאים ושכבות אוכלוסיה וגיליתי סיפורים מרתקים שלא היו מביישים שום תסריט דרמה. המון סיפורים אישיים המייצרים את הפסיפס האנושי וההיסטורי של כולנו. סיפוריהם מסופרים בשפות שונות שלכולם מכנה משותף של מוצא, מסורת וכרונולוגיה המחוברת לאבולוציית ההקמה של המדינה והחברה הישראלית, המחדד גם את הצורך להכיר ולכבד את מגוון המוצאים שבה.

היכרות נוספת עם הסטוריה חיפאית, שרבים לא מודעים לחשיבותה היתה בפרוייקט תיעוד ואוצרות מייסדי המחלקה לעיצוב גרפי, של מה שידוע כיום כמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ"ו. מקימי המחלקה היו מעצבים ומעצבות חיפאיים בעלי זכויות עתק כמייסדי העיצוב הגרפי בישראל הצעירה, ותרומה עצומה ליצירת נכסי צאן ברזל תרבותיים ועיצוביים. כיום נראה כלא יאמן, אך משנות ה-40-50-60 של המאה הקודמת, חיפה היתה מעצמת עיצוב אדריכלית וגרפית. חלקם הלכו לעולמם חלקם עדיין חיים עימנו. לפני כשנה וחצי, כשהתחלפה הנהלת המרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצו, הוחלט לא להמשיך את הפרוייקט החשוב הזה. ללא תיעוד ראוי, ימחק הסיפור השורשי של הגוף האקדמי הכרוך בחלוציות של בעלי ובעלות חזון, בהיסטוריה של חיפה והסיפור ההיסטורי של העיצוב בישראל.

חברה ללא הסטוריה היא חברה חסרת זהות, שרשים ולדעתי גם  לא מעניינת וחסרת עתיד. הכוח שלנו כחברה שואב עצמו מהיכולת להתחבר לשרשים, לסיפורים שכוננו את ההווה ויהיו חשובים ליצירת העתיד. לנו בחיפה יש הון אנושי יקר בעיר. מה אנו עושים עם זה?

חיפה היא עיר מבוגרת. זו עובדה, אחוז הקשישים שבה הוא .23%  קצת יותר מאחוז הילדים החיפאיים עד גיל 18. רק לסבר את האוזן, ברמה הארצית אחוז הקשישים  במדינה הוא 14% מכלל האוכלוסיה.

אנו מסכמים את הזקנים כחסרי תועלת

נהוג להיאנח לגבי הנתון הזה, לראות בו סוג של תבוסה וגסיסתה של העיר. אולם זו ראייה גילנית-גזענית אשר מעלימה את חשיבותה של אוכלוסיית הזקנים, בניגוד לחברות מסורתיות בהן יש מקום של כבוד לזקנים, אנו מסכמים את הזקנים כחסרי תועלת, נטל כלכלי, חברתי ומעין סרח עודף שהופך את חיפה לעיר פחותת ערך – בטח לא כמו תל אביב, שאליה נשאבים צעירים וצעירות מכל הארץ. אולם, האם זה בהכרח-רע שחיפה בעלת אחוז גבוה של זקנים וזקנות?

חמצן הכלכלה והצרכנות שבחיפה

ביומיום, אפשר לראות אותם יושבים בבתי הקפה ברחבי העיר, כנראה לא ברחוב מסדה או במקומות הטרנדיים בעיר התחתית, אלא ברחבי הכרמל, נווה שאנן ושכונות אחרות. הזקנים הם האוכלוסייה הכי נוכחת בבתי הקפה, במסעדות, הם האוכלוסייה שמתנדבת בארגונים שונים, תורמת לקהילה, צרכני מוניות הספיישל, צרכני בגדים, הלבשה, טיפוח, מזון, שירותי תמיכה ושליחויות, משתתפים בארועי תרבות ונמצאים בכל מה שהעיר יכולה להציע. הם קונים לנכדים ולנכדות ולוקחים אותם לבילויים. הם האוכלוסייה שתורמת רבות להזרמת חמצן הכלכלה והצרכנות שבחיפה.

נכס כלכלי ואנושי לעיר

בדיור המוגן שבו מתגוררת אימי (דור כרמל) שוכנת הסטוריה חיפאית במיטבה. כמעט כל אחד ואחת הם ייצוג של סיפורים מרתקים והסטורייה עשירה חובקת עולם. כמה אנו מפספסים בחוסר היכרותינו וחיבורנו עם אוכלוסיה זו! הם לא מצטלמים באינסטגרם ולא משווקים סטוריז כדי להנציח את הווייתם הקיומית. הם פשוט ישנם וישמחו לספר את סיפוריהם לכל מי שירצו להקשיב. הם גם מקור פרנסה מצויין למינימרקט שלידם, לנהגי המוניות, לצוות הסייעות והמטפלות המגיעות למקום, למרצים ומרצות, יזמי תרבות ובידור, שירותי מזון, לבוש ופיננסים המגיעים לדיור המוגן וארנונה נהדרת לעיר. כיצד אפשר להתייחס לכל אלו בשוויון נפש ולא לראות בהם נכס כלכלי ואנושי לעיר?

חלק חשוב בסיפור של חיפה

מה עם כלל הזקנים והזקנות בעיר? מכל קבוצות האוכלוסייה ומכל מוצא. כולל אלו שבאו משנות ה-90 ואילך וצועדים במצעד הווטרנים ב-9 למאי, הזקנים והזקנות של החברה הערבית בחיפה ועוד. לכולם סיפורים היסטוריים שהם נכס לחיזוק התודעה והשורשים של כולנו וחלק חשוב בסיפור של חיפה.

זו גם האוכלוסייה המטפלת בדור הנכדים, בגלל שכבת הסבים סבתות, יכולים ההורים המותשים והעסוקים לחוש שיש להם גב בטוח כדי להיעזר בשירותי השמרטפות, התמיכה הכלכלית לעת מצוא, וזמן איכות משפחתי.

הרצף הבינדורי – תחושת שבט מקומית

יש חשיבות גדולה גם לרצף הבינדורי באותה עיר. אישית אני חווה את הרצף הזה דרך אימי בת ה-86, שנהנית ממשפחתי הדרה כאן בעיר, נכדותיה ונכדה שגרים בנגישות של כמה דקות נסיעה ממנה, מנינותיה-נכדותיי, המסבות לה שמחה ואושר – כל אלו הם תמיכה וחיבור גדול לחיים עצמם. כמה כיף כאשר יש תחושת שבט מקומית, חיבור להיסטוריה של המקום דרך רצף הדורות שגדלו כאן מאותה משפחה. זה מייצר זיכרונות המחוברים למקום, תענוג ותחושת חיבור למשפחות וגם לקהילה כולה.

חסרונם של הזקנים בעת משבר הקורונה

כעת יש לנו משבר קורונה, מי יודע מתי הוא יסתיים וכיצד. הזקנים והזקנות הם אוכלוסייה בסיכון באחוז גבוה ומשום כך נכנסו לבידוד. הרחובות הריקים ממילא, חסרים אותם באופן שקשה לתאר, בתי הקפה, המסעדות-כולם משוועים ללקוחותיהם הקבועים. כעת חסרונם של הזקנים של חיפה הוא קשה ונעדר מכל מקום בו הם תורמים את נוכחותם, זמנם וכספם.

כשהמשבר יחלוף

ביום שלאחר שיסתיים משבר הקורונה, יחזור דור הזקנים להרגליהם הישנים ויהיו שוב נוכחים בהתנדבות ובילוי בכל המקומות והארועים שהעיר מציעה. אולי אז  יבינו עד כמה הם היו חסרים, יפסיקו להתייחס אליהם כמובנים מאליהם או כפיחות תדמיתי עירוני.

אולי כדאי שנתחיל להפנים שלא די בייצוג מזערי במועצת העיר, בגימליאדה שחוקה ובנאלית, ובכמה מילות קישוט המחפות על חוסר התייחסות אמיתי לצרכי האוכלוסיה הזקנה, חוסר מתן חשיבות, זכויות ומעמד נוכח ופעיל להון האנושי, המקצועי, התרבותי, המורשתי והאינטלקטואלי העצום שקיים בהם.

דוקא כעת שנוכחותם כל כך חסרה, כשהמשבר הכלכלי שמגיע עם הקורונה מחדד את תרומתם הכלכלית ונוכחותם החשובה לעיר ולחברה החיפאית, הגיע הזמן שזקני חיפה יקבלו את כל החשיבות, כבוד והיחס הנאות המגיע להם,  שיכירו בתרומתם העצומה לאנרגיית החיים בעיר ויתנו מקום להנצחת סיפוריהם הרוקמים לנו את מהותה ורוחה ההיסטורית והעכשווית של חיפה.
הם כוח חשוב, עצום ותורם לחיפה. הם האבא והאמא, הסבא והסבתא שלנו. הם השורשים שלנו בחיפה.