יותר גרוע מדאעש
הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.
אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.) ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג. תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה.
איך הלך הרעיון
ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע. המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!
עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.
יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו עם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.
איזו הגדרה בומבסטית,חסרת כל היגיון ופרופורציה.
מה לזה ולדאעש,מה השטויות האלה?
So true