הסופרת אגי רגנר: על חורים במציאות ועל כוחו של הדמיון

ראיון מיוחד עם הסופרת שמטשטשת את הגבולות בין מה שהיה למה שיכול היה להיות

בערבו של יום קיץ חם, פגשתי את אגי רגנר, בגינת ביתה הפורחת. אגי היא ילידת רומניה, שאת דרכה כסופרת התחילה במדינה זרה ושפה שונה, והיום נחשבת לאחת הקולות המעניינים והמפתיעים בספרות העברית. סיפוריה נעים בין מציאות לדמיון, וגורמים לקורא לשאול את עצמו "היה, או לא? בחיוך נעים, מסכימה אגי להשיב על כמה שאלות, ולספק הצצה לעולמה הפנימי.

את אגי פגשתי לראשונה בקבוצה החיפאית-קרייתית "קוראים, כותבים, מדברים שירה" בהנהלתה של ענת לקריף. אגי מרבה להקריא בקבוצה סיפורים קצרים המכניסים משב רוח מרענן לנושאים עליהם כותבים חברי הקבוצה. לאגי מבטא הונגרי מובהק וכשהיא קוראת, הסיפורים שלה מקבלים גוון מיוחד.

• שלום אגי, תודה שהסכמת להתראיין לרגל צאת ספרך הרביעי "החיים באוריגינל". היית ילדה שהכריזה כבר בגיל שש שתהיה סופרת. מאיפה הגיע הביטחון הזה, בייחוד כשלא ידעת עדיין באיזו שפה תכתבי?

"זה לא היה עניין של ביטחון, אלא של הכרה פנימית. הרגשתי שהסיפורים כבר שם, בפנים, רק חיכו שיצאו. כמו מנגינה שחייבת למצוא את כלי הנגינה הנכון. גדלתי ברומניה, דיברתי הונגרית ורומנית, ועוד לפני שידעתי מהי עברית, ידעתי שאכתוב. השפה עצמה הייתה רק הכלי, לא המהות. המהות הייתה הרצון והצורך לספר. זה משהו שצריך לצאת החוצה, לא משנה באיזו צורה או באיזה קול."

• ספריך מתחילים במצבים יומיומיים וטריוויאליים – שיחת טלפון, ביקור בסופרמרקט. מה מושך אותך דווקא בסיטואציות האלה?

"החיים האמיתיים הם המצע הפורה ביותר לדמיון. רוב הזמן אנחנו מנהלים חיים שגרתיים, אבל מתחת לפני השטח, תמיד יש פוטנציאל להתפתחות לא צפויה. אני מאמינה שכל רגע בנאלי מכיל בתוכו ניצוץ של משהו אחר, של אירוע, של אפשרות. תמיד יש דרך להפוך את המציאות על פיה, וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בסיפוריי. זה כמו לגלות את הקסם שמתחבא מאחורי המראה, בתוך שיחה פשוטה או ברשימת קניות. כשאתה מתבונן על החיים דרך עדשה רגישה ומחודדת, אתה מגלה שיש חור במציאות, סדק שדרכו נכנס אוויר אחר – של דמיון, הומור, חוצפה, תעוזה. זה מה שהופך את השגרה למיוחדת, למפתיעה."

• בספרך "החיים באוריגינל", את כותבת על דמויות נשיות חכמות, אמיצות ולעיתים גם נאיביות. עד כמה הדמויות האלה משקפות חלקים ממך או מחייך?

"כל דמות שאני כותבת היא חלק ממני, במידה זו או אחרת. כל הגיבורות שלי הן נשים שחוקרות את הגבולות שלהן, את הגבולות של המציאות. הן נאיביות לפעמים כי הן מאפשרות לעצמן להיות כאלה, להאמין בדברים שהאחרים מכנים 'בלתי אפשריים'. הן חכמות כי הן מבינות שהחיים הם משחק, והגבולות בין 'מותר' ו'אסור' הם לא תמיד ברורים. אני לא כותבת רק על עצמי, אני כותבת על כולנו. על הרצון לברוח מהכללים, להתנסות במצבים שקיבלו טיפול לא שגרתי, ועל הצורך להבין שאולי מה שקרה זה לא באמת מה שקרה."

• מה תחושתך כשאת רואה את התגובות החמות של הקוראים?

"אני מתרגשת מאוד לראות שאנשים מתחברים לעולם שיצרתי. כשאני כותבת, אני חושבת על הקורא, על האופן שבו הסיפור ישפיע עליו. כשאתה כותב ספר, אתה מגיש לעולם משהו מאוד אישי, חשוף. כשזה מתקבל באהבה, זו תחושה מדהימה. אני שמחה שהסיפורים שלי מושכים לסיפור הבא, כמו דומינו רגשי-ספרותי. אני עובדת קשה על כל סיפור כדי שיהיה בנוי היטב, ערוך וקפדני, כדי שיגרום לקורא לחייך, לחשוב, וגם להזדהות עד כאב."

• הסיפור "3,000 שקל עבור סיפור" בספר החדש "החיים באוריגינל" מספר על התסכול של סופרת מוכשרת, אך לא ידועה בשם שארי בלומשטיין. שארי זו את?

נכון. הסיפור הזה משקף מציאות עגומה שבה כשרונות אמיתיים הולכים לאיבוד אך ורק משום שאינם ידוענים. אני יודעת שלקבל מחמאות מחברים ומבני משפחה זה לא נחשב, אבל כשאנשים זרים מחמיאים לי ומתפעלים מהסיפורים שלי, אני מבינה שאני מצליחה ליצור סיפורים שגורמים לאנשים התרגשות, הנאה והזדהות. אני אוהבת לכתוב וכנראה גם יודעת את המלאכה, אבל אחרי המאמץ הגדול של כתיבה והוצאה לאור, זה מתסכל שרק בגלל שהשם שלי אינו מוכר, אני לא אזכה לקבל במה שתחשוף את ספריי לקהל קוראים רחב, שלא יזכה להנות מהסיפורים שלי. זה בהחלט מתסכל. שארי בלומשטיין עושה מעשה נועז, על גבול ההונאה, כדי לנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת, ומוכנה לשלם על כך ביוקר, אבל הסוף המפתיע מעיד על כך שהיא מבינה שזה אולי בעצם לא כל כך כדאי.

• מה את בכל זאת עושה כדי לפרסם את היצירה שלך?

מה אני יכולה לעשות? לא הרבה. אני משתדלת לפרסם את הספרים שלי בפייסבוק, להשתתף בארועים של  סופרים ובארועים של ספריות, אבל זה כמו טיפה בים. זה מאוד מתסכל לדעת שקוראים רבים יחמיצו את הסיפורים שלי, רק משום שהם לא יודעים על קיומם. להשקיע כסף בפרסום זה לא כלכלי וככל הנראה גם לא יביא תוצאות של ממש בעולם שבו הבידור העיקרי הן תוכניות ראליטי ונטפליקס.

• האם חשבת לכתוב ספר פרוזה ולא רק סיפורים קצרים?

הרעיון לכתוב ספר פרוזה עלה בראשי אבל ככל הנראה לא אעשה זאת, בעיקר משום שהגעתי למסקנה שהז'אנר של סיפורים קצרים, הוא הז'אנר האהוב עליי, מדוע? אולי משום שאין לי סבלנות לחכות הרבה כדי להגיע לפואנטה, זה אולי נובע מהעובדה שיש לי דיסלקציה בכתיבה. אני כותבת בשגיאות כתיב גם ברומנית שהיא שפת האם שלי. אני מניחה שאם הייתי היום בכתה גימל, המורה הייתה ממליצה שאקח ריטלין.

• מה השאיפות שלך לעתיד? האם יש ספר נוסף בקנה?

"תמיד יש ספר נוסף. הסיפורים לא מפסיקים לזרום. אני כל הזמן כותבת, כל הזמן חושבת על הדבר הבא. אני מקווה שאמשיך לרגש אנשים, להוביל אותם למקומות מפתיעים, לגרום להם להסתכל על החיים בעין אחרת. הדמויות והסיטואציות כבר שם, רק צריך לתת להן חיים על הנייר. ומי יודע, אולי עוד סיפור יגרום לקוראים לשאול שוב: 'היה? או לא היה?'"